מאגר סיפורי מורשת

שמי יוכבד טל, נולדתי בשנת 1951, גדלתי בקיבוץ אפיקים (המקום בו הסיפור מתרחש). חייתי שנים רבות בקיבוץ אורים, אחר כך במודיעין ולאחרונה עברתי לגור בכרכור.

סיפורי מתחיל בשבת חורפית אחת: שבת בבוקר. בלילה ירד גשם סוער, ברקים ורעמים, הבוקר בהיר, שמש חמימה מלטפת את הגוף והפנים. אני בת 7, אבא ואני יוצאים לטייל, שנינו רכובים על אופניים. אבא מסביר על שיחים ופרחים שצומחים לצד הדרך.

אנו מגיעים לשער היציאה מהקיבוץ, בכיוון המטעים והשדות, משאירים את האופניים לצד הדרך, מכאן כבר לא ניתן לרכוב, הבוץ עמוק מדי. אנו עוברים ליד שדה חיטה, בוחנים את הנבטים הרכים שמתחילים לבקוע, מרימים מעט את האדמה שמעליהם, כאילו בודקים אם כדאי לצאת לאוויר העולם. אנחנו ממשיכים לצעוד ואבא אומר לי שכדאי ללכת בעקבות הטרקטורים שהשאירו שקעים עמוקים בבוץ, אך יש להקפיד ללכת בחלק המרכזי הגבוה והיבש של השביל, כדי לא לאסוף עלינו את כל הבוץ.

אנו מגיעים לפרדס, מאזינים לקולות בין העצים, ואבא מלמד אותי להבחין בין קולן של הצוצלות (יוני הבר) לבין קולו של התור המוזכר ב"שיר השירים". במרכז הפרדס נמצא בית האריזה, ההומה בדרך כלל, אך היום שקט ורק אנחנו בתוכו. לידינו ערימות ארוכות של ארגזי עץ ריקים, מאחור רצועות של משטחי מיון עליהן בודקים וממיינים את הפרי – מה יישלח לחו"ל ומה יילך לשוק המקומי. אבא מראה לי את המדבקות Jaffa שיודבקו על הפרי המיועד ליצוא, ואני לוקחת "גיליון" מדבקות ומקשטת את רצועת המיון, כדי לשמח את מי שיעמוד כאן מחר.

אבא בוחר לנו אשכולית גדולה, מקלף בידיו הגדולות את הקליפה כמעט בשלמותה ומתחיל "בטקס" הטעימות: אוחז לאט בכל פלח, מפשיט אותו מהציפה, מקפל את הציפה בתחתית הפלח ומגיש לי פלח של אשכולית מורכב "מבקבוקים" בטעם חמוץ מתוק. הפלח גדול ומיץ דביק, מתוק-מריר נוזל על סנטרי ועל ידיי.

את טעם האשכולית שאכלתי אז לא הצלחתי למצוא שוב.

עם הוריי ובנותיי

הזוית האישית

סבתא יוכבד: אהבתי לפגוש את אופק במסגרת בית הספר, לראות אותה במפגשים עם חבריה, ולהיווכח ביכולותיה, ובאופן כללי היה מעניין להיפגש מחוץ למפגשים עם המשפחה. נהניתי לספר לה על חיי, ולחזק את הקשר ביננו.

אופק הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד להכיר את סבתי ואת סיפור חייה. מאוד אהבתי את המפגשים ולראות את סבתי על בסיס שבועי.