מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי לב מלצין, נולדתי בברית המועצות בעיר ניז'ניי נובגורוד, בתאריך 4.9.1949. משמעות השם שלי הוא אריה ברוסית, (לב = אריה ברוסית). בעבר השם "לב" היה בין השמות שניתנו לילדים כדי שירכשו סוג של כוח על, מנהיגות וחוזק, לא רק פיזי אלא גם נפשי. חוץ מזה, השם הוא יהודי.

גרתי עם אימא שלי שקראו לה ליה דובידובה. היא נולדה בבלארוס, בעיר ויטבסק. במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה הנאצית התחילה לכבוש את בלארוס, בתוך המדינה התחילו להוציא את האנשים מהארץ (ברכבות) למקומות אחרים – אחד מהמקומות היה סיביר, שהוא אזור במרכז רוסיה. מאחר שהמצב בארץ החמיר, אמי ליה ומשפחתה נאלצו לעזוב את ביתם, עירם ואפילו את ארצם במהירות ולעבור לסיביר. שם הם קיבלו בית שהיה שייך למדינה, לכן הם היו צריכים לחלוק את הבית עם עוד שתי משפחות. כל יום הם נאלצו לעבוד קשה במפעלים, וכך ״לשלם״ למדינה עבור הבית. אך יחסית למצב הקשה שהיה להם, במפעלים הם קיבלו כסף (שהיה אפילו יותר משכר מינימום), מזון, מים וכל מה שאיפשר להם לחיות בתנאים יחסית טובים (המצב יכול להיות יותר גרוע…). חוץ מזה, היחסים עם שתי המשפחות שאיתן גרו היו מאוד טובים, הם היו נחמדים וחברותיים, הם תמיד היו מוכנים לסייע בעת הצורך, ואותו דבר גם אנחנו להם, ובזכות זה – למרות שהבית היה קצת קטן לשתי המשפחות – זה לא כל כך הפריע לנו.

כשהמלחמה נגמרה הם חזרו לבלארוס, אולם המצב שם היה מאוד קשה ועצוב. בתים רבים היו הרוסים, שרר עוני גדול, והכי עצוב היה זה שבביתם, שהם נאלצו לעזוב בספונטניות, כבר גרו אנשים אחרים. בהתחלה ליה ומשפחתה רצו ואפילו ניסו להחזיר את ביתם, אך בסופו של דבר הם לא הצליחו לעשות זאת, ולכן היו צריכים לעבור למקום אחר. לאמא שלי, ליה, הייתה אחות שקראו לה אסיה, היא הייתה קטנה מליה בערך בשנתיים, והייתה יותר אקטיבית, לכן היא הצליחה לקבל עבודה בניז׳ניי נובגורוד ויחד עם זאת גם מצאה עבודה לאחותה שם. לכן אסיה, ליה וכל שאר המשפחה (אימא ואבא שלהם) עברו לניז'ני נובגורוד. שם אמי פגשה חבר שאחר כך נהפך לבעלה, זה היה אבי, שקראו לו גריגורי.

ילדותי

גדלתי בניז׳ני נובגורוד, בדירה ישנה יחסית, לא היה לנו הרבה כסף, תקופה זו הייתה יחסית תקופה קשה, שבה היה חוסר בעבודה, בכסף ואפילו במזון, אנשים עמדו בתור למכולת כבר משש בבוקר למרות שהיא הייתה נפתחת בשמונה.. (לכן כדי להגדיל את הסיכוי לקנות חלב נאלצתי לקום בשש בבוקר גם אם היה גשם או שלג וללכת בערך 20 דקות עד המכולת ושם לעמוד עד שיפתחו את המכולת ויביאו לשם את האוכל. היו מקרים שכמות האוכל שהביאו למכולת הייתה כל כך קטנה, שאפילו לא הספיקה לכל האנשים שהגיעו מוקדם, לכן בקלות היה אפשר להגיע לחנות בשש ולחזור בשמונה ולא להביא כלום). עם הזמן מצב זה קצת השתפר.

למדתי בבית ספר רגיל (היו כמה סוגים של בתי ספר). בנוסף, למדתי בקונסרבטוריון (כחמש שנים), למדתי לנגן שם על כינור. לימודים בקונסברטריון עלו די הרבה כסף, ולכן אימא שלי נאלצה לעבוד הרבה וקשה כדי לשלם על הלימודים שם.

משחקים שאהבנו לשחק בהם היו: תופסת, שוטרים וגנבים, חבלים וכו'. אבל הכי כיף היה פשוט לצאת עם חברים במהלך החורף ולשחק בכדורי שלג, לרכב על מזחלות או שפשוט לבנות מגלשת שלג ולהתגלש ממנה. חוץ מזה, מאוד אהבתי לטייל עם המשפחה ועם החברים ביערות שהיו אצלנו בעיר.

החלום שלי

פעם היה אצלי חלום לטייל ברחבי העולם, לטוס לכל מיני ארצות ולראות מקומות שונים, ששונים מאלו שאני התרגלתי לראות. באותו הזמן, כשהייתי ילד, רק קראתי הרבה על מקומות אלו, וחלמתי לטוס לשם, אבל בגלל שלא הייתה אצלי אפשרות כזו, בגלל המשפחה, בגלל שלא היה אפשרות לעשות זאת מבחינה כספית וכו'.. ולכן זה היה רק חלום. כיום בגלל שיש לי הזדמנויות (כסף בעיקר) והרבה זמן חופשי, אני כל הזמן טס. למשל, המקומות שבהם הכי נהניתי הם: נורבגיה, שוודיה, דנמרק וספרד.

כיום כבר אני הייתי בהרבה מקומות, ובעתיד אני מתכנן לטוס לעוד מדינות, עד שאראה את כל העולם. לכן עכשיו אפשר להגיד שהחלום שלי בסופו של דבר כן התגשם.

אני מאוד שמח לדעת שכיום יש אפשרות כזו לטוס לאן שרוצים ולראות הרבה מקומות מיוחדים וילדים כבר מגיל קטן טסים ורואים עולם, כי בזמני ובברית המועצות לא הייתה אפשרות כזו.

עכשיו אין לי הרבה חלומות, לפעמים יש רצונות קטנים, כגון: לנצח בלוטו, לקבל יותר כסף מהממשלה, שיהיה שקט בעולם ובארץ ולא יהיו מלחמות וכו'. אבל הכי חשוב בשבילי זה שהמשפחה שלי תהיה מאושרת ומוגנת, וזה דרך אגב החלום המשותף שלנו. בגלל שזה חלום יחסית גדול, ולכן צריך להגשים אותו כל יום ולהשקיע כל יום מחדש כדי שהוא יתגשם, ולכן לענות על השאלה: ״האם הגשמתם את חלומכם או תרצו להגשימו?״, התשובה היא יחסית מורכבת ואין לה תשובה מדויקת, אבל אני מקווה שאנחנו כן הגשמנו את החלום עד כמה שזה אפשרי בינתיים, אך עדיין זה לא הסוף.

סיפור אהבה

הכרנו אחד את השני במסיבה. זה קרה באביב, לחבר של חבר שלי היה יום הולדת. כולנו קודם כן הכרנו אחד את השני אבל לא דיברנו. במהלך המסיבה היא ניגשה אלי ושאלה: "האם אנחנו מכירים?". אני עניתי שזה לא בטוח, וחזרתי לדבר עם חבריי. אחר כך הדליקו שיר לאט וכולם הלכו לרקוד עם הפרטנרות שלהם ואני ראיתי שהיא יושבת ליד השולחן עם חברתה ומדברת. היא הייתה מאוד יפה. וחשבתי לעצמי שיכול להיות שאם אני אציע לה לרקוד שיר אחד, היא תסכים. לכן ניגשתי והצעתי לה זאת והיא הסכימה. רקדנו שיר אחד, ואחר כך שני ושלישי. הזמן טס אנחנו דיברנו הרבה והצלחתי להכיר אותה יותר טוב, כנ"ל גם היא. וככה סיפור האהבה התחיל. אחרי המסיבה המשכנו לדבר ולהיפגש עד שכעבור חמש שנים זה זרם לחתונה ואז נולדו לנו שני בנים. היינו ביחד כ-25 שנה ואחר כך התגרשנו.

עלייה לארץ

עליתי כשנה אחרי שבן שלי עלה לארץ, וזה קרה בשנת 1994. לאחר קריסת ברית המועצות, הבנתי שאין לי ולמשפחתי עתיד שם (בגלל כל מיני קשיים כלכליים, פוליטיים). באותה תקופה היו הרבה עליות לארץ ולכן גם אנחנו החלטנו שאנחנו צריכים לעלות לארץ. אחרי העלייה של בני הוא התגייס לצבא (הוא היה בגיל 19) ולאחר כשנה אני עליתי יחד עם אשתי ועם בן שני הצעיר (היא צעיר מבן הגדול בארבע שנים).

אולם, לאחר זמן מה, הבן הצעיר חזר לרוסיה כדי לסיים את לימודיו בגלל קשיי שפה, הוא לא יכל להמשיך לימודים ולסיים טוב את בית הספר, ולכן הוא חזר שוב לארץ רק בגיל 19 והתגייס לצבא. בגלל שהיו הרבה עליות באותה עת, היו הרבה אולפנים לחיזוק השפה העברית וגם במציאת העבודה כאן. ברוסיה עבדתי במפעל לייצור צוללות גרעיניות ואשתי הייתה רואה חשבון. לכן אשתי המשיכה לעבוד בעבודה זו גם בארץ ואני עבדתי במפעל שבו מייצרים מתכת.

אימא שלי לא הרגישה טוב באותו הזמן ולכן היא נאלצה להישאר ברוסיה, ואני נאלצתי לטוס אליה כמה פעמים תוך חודשיים כדי לבדוק מה מצבה. כאן בארץ קרו הרבה דברים: מצאתי עבודה שאהבתי, שיפרתי את העברית, התגרשתי מאשתי לשעבר, מצאתי חברים חדשים לחיים, קניתי בית בשלומי שבו עד היום אני גר וכמובן גידלתי כאן את שתי הנכדות שלי.

חפץ מיוחד העובר במשפחה 

חפץ מיוחד שאני שומר איתי הוא סכין שיוצר בברית המועצות בשנת 1957. הוא עשוי מפלדה, ונמצא בבעלותי. אימא קנתה אותו בחנות, והוא היה יפה ומהווה כמזכרת. לכן, גם כאשר כבר אסור לאכול איתו (הוא כבר ישן מדי והפלדה יורדת, וזה יהיה לא טוב אם יאכלו איתו. וגם לא נוח לחתוך איתו) עדיין השארתי אותו.

על הידית של הסכין יש ציור יפה של גלים וענפים וגם הסכין עצמו מאוד דק. על המתכת עצמה היה גם ציור דומה למה שנמצא על הידית. בעבר השתמשו בסכין הזה כדי לקשט את השולחן וגם השתמשו בו לאכילה ולבישול. בגלל שהסכין יפה ומיוחד, אימא תמיד אהבה לשים את הסכינים האלו (זה היה סט של סכינים, כפיות, מזלגות) על השולחן כאשר היה אירוע חשוב, כגון: ימי הולדת, חגים, חתונה וכדומה. החפץ עבר אלי מאימא שלי, ולכן עכשיו אנחנו לא משתמשים בו, אלה הוא מהווה כמזכרת אליה.

הזוית האישית

סבא לב: מאוד נהניתי להשתתף בתכנית, זו הייתה חוויה מעניינת ומיוחדת. נהניתי עוד פעם להיזכר בדברים קטנים מן העבר ולחשוב לאן החוויות וכל מיני סיטואציות הובילו אותי בסופו של דבר. היה כיף לספר את מהלך חיי לדור הצעיר.

ניקול: זה היה חוויה בלתי נשכחת, היה לי מאוד כיף לשמוע את סיפורים של סבא שלי ובכללי לבלות יותר זמן אתו (כי בחיי היום יום לא תמיד אנחנו מצליחים לדבר ולשמוע על הדברים הקטנים מהעבר של סבים וסבתות). חוץ מהעובדה שהיה די קשה למצוא זמן כדי לכתוב את כל הסיפור וגם לחשוב על איך לסדר אותו בכתיבה, בכללי נהניתי מהתכנית.