מאגר סיפורי מורשת

כאשר טומנים באדמה שתיל – תאמין שהוא יגדל ויהפוך לחורשה ענקית, מרהיבה ביופייה כעבור 30 שנה.

סבתא רבתא עטרה מספרת לתומר

לעולם פורים וט"ו בשבט יהיו חגים הקשורים בזיכרוני בגשם ובקור ובהרגשה של – הלוואי שיהיה יום יפה, שאלוהיי הילדים יהיה הפעם טוב ויביא עם החג גם שמש זוהרת.

אבל לא… ממש לא… דווקא אותם הימים שבהם נפל החג היו גשומים וקרים, דולפים ורטובים והסיפור שלי מחזיר אותי לט"ו בשבט ואני תלמידה בכיתה א'.

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ תחילה ונתן העץ פירותיו והארץ יבולה, עת לנטוע אילנות", כך כתוב בתורה וכך גם שרנו ילדיי כיתה א' של בית ספר ביאליק בנתניה, עודנו מתבוססים בבוץ בדרך המובילה מן המושבה נתניה אל מושב צעיר בשרון – אביחיל. הדרך ארוכה מאוד לרגליים של הקטנים, הגשם דולף והרוח מכה במעילי הגשם הנוקשים שהיו חלק בלתי נפרד מגרדרובת החורף. אנחנו נעולים מגפי גומי גדולים ממידותינו כדי שיהיו גם לשנה הבאה, אנחנו ילדיי כיתה א' חיל העזר לשתול עצים במושב הצעיר.

מה שעושה מכונית ב-10 דקות, אנחנו עשינו בשעתיים ואולי יותר. כבישים לא היו, מכוניות לא הטרידו את מנוחתנו, חוץ מן הגשם הדולף ודולף.

למה לא דחו את השתילה? כי פשוט עוד לא הייתה תחזית מזג האוויר וגם טלפונים לתאם בין בית ספר למושב לא היה, אז פשוט יצאנו יד ביד, שניים בשורה, כאשר המורה מנסה להאיץ בנו ולעודד אותנו בשירה ואנחנו איתה.

"השקדייה פורחת…להיטלר יש קרחת" השיר במקור אומר "השקדייה פורחת ושמש פז זורחת", אבל באמת שמש פז לא זרחה אז שיהיה ל"היטלר קרחת".. מילא…

ואנחנו ממשיכים ושיר מושך שיר והמורה בקולה הצרחני מדרבנת אותנו ב"כך הולכים השותלים… רון בלב ועת ביד… מן העיר ומן הכפר… וטוטו בטו בשבט" כך שרנו.

לאחר שעתיים, הגענו רטובים לאביחיל. הרחוב המוביל אל בית הספר המתנשא קצת על גבעה קטנה. קיבלנו כל ילד שתיל קטנטן ונטענו אותו בצידי הכביש, בכניסה לבתים הקטנים. לא ידענו איזה עצים הם, אבל אני זוכרת אותנו אומרים בקול רם:

"שתיל קטן, שתיל יקר

גדל ואהיה לעץ חזק,

שציפורים יקננו בין ענפייך

ואנשים טובים ישבו בצילך".

מתוך החצר שבחזית שלה שתלתי את שתילי הקטן, יצאו זוג – הוא גבר יפה, שפם גדול ובלורית שיער והיא – אישה כועסת ועצבנית. היא הסתכלה על שני השתילים שהיו בכניסה לחצר שלה בצידי הדרך ומילמלה: "חבל על הזמן.. הם לא יגדלו… שום דבר לא יגדל פה בחולות האלה…" והוא הגבר שלה, בחיוך מפויס, שרגיל כנראה לטענות ולחוסר האמונה שלה אמר לה בטוב: "רוחל'ה, את תראי שהעצים האלה יהיו כל כך גדולים, שלא נוכל לעבור דרכם".

הסיפור הזה נמוג אי שם במחסן הזיכרונות שלי ונשכח, אלמלא שכעבור 27 שנים ואני מורה חדשה, הבאה ללמד בבית ספר באביחיל, יום ראשון ללימודים אני מקדימה, מחנה את מכונתי מתחת לעצים ענקיים, הנותנים צל כבד של עצי פיקוס, המקשטים את הרחוב העולה לבית הספר.

אני נושאת את עיניי לאמוד גודלם, מקשיבה לציפצוף הציפורים המקננות בהם וזיכרוני נושא אותי אחורה בזמן, כאשר מן החצר יוצא קשיש ומברך אותי בבוקר טוב – אני משבחת את יופי המקום ואת יופי העצים ואז הוא אומר לי "את יודעת, לפני כ-30 שנה נטעו תלמידיי כיתה א' מבית ספר ביאליק בנתניה את העצים האלה והם היו כל-כך קטנים והוא מראה לי בידיו את גודלם – יותר נכון את קוטנם – "ואת יודעת… אישתי לא האמינה שהם בכלל ישרישו ויגדלו ואני בירכתי אותה אז שהם יהיו כל כך גדולים עד שהיא לא תצליח לעבור דרכם והברכה הפכה לקללה – כי העצים כל כך גדלו – כמו שאת רואה – והיא כל כך שמנה – עד שאיננה יכולה לעבור דרככם…".

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא רבתא עטרה: ההתרשמות שלי מתחלקת לשניים, אחד החוויה עם הנינה שלי, חוויה משותפת והחוויה, השנייה היא נועה המורה שעמדה מאחורי הפרויקט המדהים הזה. בית הספר שעושה משהו עוצמתי, שהוא מעבר ללמד חומר ועל כך תבורכו.

אני רוצה לאחל לתומר הנינה שלי שתהיה מאושרת, שמחה, משתפת וקצת פחות ביישנית, שתאמין בעצמה ובדרך שלה. ולבית הספר שימשיכו הלאה להעשיר את הילדים מעבר לחומר שהוא בתוכנית הלימודים. הסיפורים והנגיעות שהתכנית אפשרה לי באופן אישי להכיר ולהיות עדה להם ולתומר להיחשף לתכנים שבתכנית הרגילה של משרד החינוך אינם.

הנינה תומר שילון: היה לי מאוד כייף להיפגש פעם בכמה זמן עם סבתא רבתא שלי. משהו שלא היה קורה ללא התכנית הזאת של הקשר הרב דורי. היה מאוד כייף לצאת איתה לבית התפוצות. זכיתי ללמוד על הילדות שלה וכמה פעם היה הרבה יותר שונה ממה שהיום. אני רוצה לאחל לסבתא בריאות ושנזכה לעוד הרבה חוויות יחד.