מאגר סיפורי מורשת

שמי שרי אילן , נולדתי ברמת גן בשנת 1953 להוריי רות ואליהו גלעד.

אבא שלי, אליהו גלעד ז"ל, עלה ארצה מפולין בשנת 1935, אחרי עלית היטלר לשלטון, אך משפחתו הספיקה לעלות לפלסטינה – ארץ ישראל, לאחר שסבי הצליח לחסל עסקיו בפולין והצליח לקחת עמו את כל רכושו ומשפחתו.

הכוח המניע הייתה סבתי רחל, אם המשפחה וציונית גדולה, שהשתכנעה משליח סוכנות והתעקשה בכל מאודה, שיש לעלות לפלסטינה לאלתר. מתוך כך לא היו במשפחתי הקרובה סיפורי זוועה מהשואה. עם זאת, אבי ושלושת אחיו לא דברו בקלות על האנטישמיות שחוו בילדותם בפולין ורק אחרי הפצרות רבות סיפר אבי על המכות שקבלו בבית ספר, על קריאות ה"ג'יד" ושמות גנאי, שכינו אותו. אך הוא ואחיו לא נכנעו, שמרו אחד על השני והחזירו מכות. גם המורים התנכלו להם בהיותם תמיד, בן הטובים בכיתה.

אבי עלה לארץ בהיותו בן 14, כשנה לאחר בר המצווה, למד תיכון בארץ והחל לעזור לאביו בעסקי הטקסטיל בתל אביב.

הוריי בצעירותם בחוף ימה של תל אביב

אבי היה חבר באצ"ל ובפרוץ מלחמת השחרור לחם בשורות חטיבת גבעתי באזור חלץ וגבעה 69 נגד הפולש המצרי. בחלץ נמצאה באר הנפט הראשונה שנגלתה בארץ ואני זוכרת את אמי חוזרת ואומרת: "נכנס דם ויצא נפט", שכן אבי נפצע קשות בקרבות באזור, כשהוא משאיר אחריו בעורף אישה צעירה – אמי ותינוקת בת כמה חודשים – אחותי הבכורה. באותם ימים לא הייתה תקשורת כמו היום ואמי לא ידעה מה עלה בגורלו. היא עקבה אחרי שמות הפצועים והרוגים שהתפרסמו על לוחות מודעות – שם לא הופיע שמו. רק לאחר שבוע ויותר הסתבר לה מצבו האנוש ומקומו.

בשלב מסוים עיברת אבי את שם משפחתו מיעקובוביץ' לגלעד והסביר זאת בקשר בין יעקב והגלעד במאבק עם המלאך. הוא היה מראשוני תעשייני הטקסטיל בארץ והקים בת"א מפעל לבגדי ילדים ונוער בשם  "גילטקס" והעסיק פועלים חרשים-אילמים במטרה לספק תעסוקה לבעלי מוגבלויות. בין לקוחותיו היו גם משועי הארץ. ומותר לציין כי את הדגמים הראשונים תפר לנו הבנות. בילדותי גדלתי, עם שתי אחיותיי, ברמת גן, בבית פרטי עם גינה ומלבד מכוניתו של אבי, הייתה בכל הרחוב רק עוד מכונית אחת.

מימין: אבי במפעל חייו "גילטקס", משמאל: אבי במפעל עם הפועלים

אבי היה 'וורקוהוליק' והמפעל היה כל עולמו. קם עם הזריחה וחזר אחרי השקיעה. עם זאת מצא זמן וכח גם לנתינה לקהילה ולבלות אתנו ובשבתות טיילנו ברחבי הארץ. הוא קידם התנדבות בהיותו חבר בארגון ה-jci"  -הלשכה הצעירה לישראל" (ארגון כדוגמת הרוטרי). מתוך ארגון זה התגבשה חבורה שבילתה, חגגה וטיילה, גם מחוץ לפעילות הארגון. אני זוכרת, בתור ילדה, את נשפי פורים – אבי היה מתחיל לאסוף אביזרים ולתפור תחפושות, לו ולאמי חודש מראש ודייק בהן עד הפרט האחרון.

מימין: פורים עם חברים של הוריי, במרכז: אבי עם חבריו בתחפושות פורים, משמאל: הוריי בפורים

נשפי חנוכה ומסיבות בהן היו עוברים מבית לבית, בין המארחים, כאשר אצל כל מארח סעדו מנה אחת מתוך הארוחה. אצל מארח הקינוח – נשארו לרקוד עד אור הבוקר.

אבי נלחם גם במלחמת סיני בשנת 1956 ובששת הימים ב1967 ונעדר מהבית חודשים ארוכים בתקופת מלחמת ההתשה שקדמה למלחמה. אני זוכרת את הרחובות נעדרות הגברים בתקופה ההיא, כשכולם היו מגוייסים לחזית, מלבד זקנים וילדים.

אבי, ראשון משמאל, במלחמת ששת הימים

אבי היה בשיא עשייתו כשפעל להרחבת המפעל ופתיחת סניף נוסף בפריפריה על מנת לספק תעסוקה לאוכלוסייה שם, אך כל זאת נגדע באיבו עם מותו הפתאומי. על יושרתו ואמינותו ללא רבב שמענו לאחר מותו מכל מכריו וחבריו. אבי היה פטריוט בנשמתו ואוהב הארץ והאדם.

אבי, אליהו זכרו לברכה, בקושי הספיק להיות סבא בחייו הקצרים. הוא נפטר בגיל 55, צעיר, חסון ובעל חזון. הוא עשה רבות בשנותיו המעטות, כשלפניו היו חלומות ויוזמות למכביר. כשנפטר היה סבא לשני נכדים בלבד. היום, לו היה חי,  היו לו שבעה נכדים ועשרים נינים – אותם לא זכה לראות.

סיפור ילדותי

נולדתי ברמת גן, חמש שנים לאחר קום המדינה. בת אמצעית בין שלוש בנות. בבית ברמת גן הייתה לנו גינה גדולה, עם מגוון פרחים צבעוניים: גרברות, דליות, כריזנטמות ועוד והרבה עצי פרי כמו שזיף אדום וצהוב, אפרסק, משמש, לימון, גויאבה, בננה, תפוח עץ ואנונה.

אני בילדותי

לימים, כשעברנו לבית משותף, היה לי מוזר לקנות פירות בחנות ובתוך שקיות. בקיץ, מתחת לעץ הבננה היה ברז עם צינור השקיה. אמי הוציאה גיגית (פיילה) אל מתחת לעץ, מילאה אותו במים עם הצינור ואנחנו הבנות השתעשענו במים בשעות החום. לים נסענו ביום קבוע בשבוע, כשמשאית הייתה מגיעה לשכונה וכולם עלו עליה עם סלים מלאי אוכל ומגבות. לבית הספר הלכנו כל יום כ-2 ק"מ הלוך וכך גם חזור. היינו הבית הראשון ברחוב וככל שהתקדמנו בבוקר לכיוון בית הספר, נוספו במעלה הרחוב עוד ילדים כך שעד שהגענו היינו חבורה גדולה.

בילדותי הכנו שיעורים אחרי הצהרים בכל המקצועות ורק אחר כך הרשו לנו לרדת למטה לשחק עם חברים. באותה תקופה לא היו טלפונים, לא ניידים ולא נייחים, ושיחקנו ברחוב, בשכונה או בגינה משחקי חוץ כמו: תופסת, מחבואים, דודס, גוגואים, חמור חדש, שלוש מקלות, חבל הולנדי, קלאס, גולות ועוד.

מעבר לכביש הראשי היה פרדס. בלילה שמענו את קול יללות התנים שהיו שם. בהתחלה פחדנו ואחר כך התרגלנו לקולות. בפרדס היו גם עצי תות והיינו מטפסים עליהם ומדמיינים שיש עליהם בתי עץ. את העלים של עץ התות היינו קוטפים ומאכילים איתם תולעי משי שגידלנו בקופסאות נעליים. מול הבית היה מגרש פינתי ריק, בו פרחו פרחי בר לפי העונה. בחורף פרחו כלניות, רקפות, נרקיסים וצבעונים, בקיץ דרדר מצוי באביב סביונים ובסתיו חצב וסתוונית. בחורף נקוותה שם שלולית מי גשם, קרקרו צפרדעים ואילניות וגם ציפורים: נחליאלי, דרור דוכיפת. הרבה ידע ועניין קיבלתי מפיסת הקרקע הזו.

בערך בגיל 11 עברנו לבת ים, שהייתה אז עיר מתפתחת, על חוף הים, סביבה דיונות חול וקרובה לתל אביב. המעבר היה בשליש השני של כיתה ד', אך אני לא זוכרת קשיי קליטה מיוחדים. התחברתי מיד למורה ולתלמידים. הילדות שלי בבת ים זכורה לי כילדות מאושרת. בקיץ היינו מבלים אחרי בית הספר בים. היינו משחקים בחוץ קלאס, חבל הולנדי, דודס, תופסת ומחבואים ושלוש מקלות וכן טיפסנו על דיונות. היו לי חוגים לכל יום בשבוע: צופים, לימודי מנדולינה, בלט.

למדתי בביה"ס החקלאי "כפר סילבר" וחזרתי הביתה בסופי שבוע פעם בשבועיים-שלושה. בכפר היינו לומדים ועובדים בענפים חקלאיים. אני עבדתי ברפת ובמכוורת. לרפת היינו קמים בארבע בבוקר, לחליבה ראשונה בקור, מסיימים בתשע ומגיעים ישר לחדר האוכל ל "ארוחת רפתנים" שהייתה ידועה בסלט ירקות שלה ובעוד פינוקים. בכפר היה מכון חליבה אך היה צורך לחלוב ביד את הפרות הרגישות מחשש לדלקות בעטינים.

בעבודה עם הדבורים נגלה לי עולם קסום ומעניין: אורח חייהם, יצור הדבש, ריקוד הדבורים והמלכה. אני נזכרת שכשהייתי חוזרת הביתה, פעם בשלושה שבועות, הייתי עוצרת בבית החקלאי או בית האיכר בתל אביב ומוסרת קופסת עץ מחולקת לתאים, כשבכל תא מזון מלכות ופרופוליס. תוצרי כוורת אלה ידועים בחשיבותם לבריאות. תוצרת זו נשלחה, בעזרתי, לשאה האיראני. היחסים בין ישראל ואיראן היו אז, לפני המהפכה, טובים מאד וישראל סיפקה לו אישית גם מזון מלכות.

בצבא שירתי בפיקוד הנח"ל ואח"כ כפקידה פלוגתית באחד הגדודים בצפון שם הכרתי את אבי, אישי.

לאחר שחרורי מצה"ל פרצה מלחמת יום כיפור הנוראה. אבי, סבא של טליה, היה מגוייס ולחם בסיני. אז לא היו טלפונים והתקשורת הייתה דרך מכתבים או דשי"ם מחיילים שהגיעו לחופשה. לא ידעתי מה מצבו והיכן הוא נמצא בדיוק. שנתיים לאחר המלחמה נישאנו. אבי עזב את הקיבוץ והתמקמנו בבת ים. נולדו לנו בת ושני בנים וטליה היא הבת הקטנה של בתי הבכורה.

אבי ואני ביום הנישואים

משפחתנו היא משפחה מאוד מאוחדת ומיוחדת במינה. כל שבועיים אנחנו נאספים לארוחת שישי עם כל הדודים ובני הדודים, עורכים קידוש ואוכלים מהמטעמים שהכנתי. יש לנו שריקה משפחתית שעוברת בדורות עוד מהחבר'ה של אבא שלי.

סידור תפילות אישי של אבי עטוף שקית קטיפה, רקומה בחוטי זהב, מאז הבר מצווה שלו

היום אני מוקפת במשפחתי, שאני ואישי הקמנו לתפארת. אני מאושרת לראות בגדילתם והתפתחותם של 9 נכדי. אני סבתא מעורבת ומחנכת ומשתדלת להנחיל להם ידע, את אהבת הארץ, דרך ארץ, כבוד לאחר וחשיבות המשפחה.

מימין: עם נכדתי טליה בתכנית הקשר הרב דורי, משמאל: מפית לכיסוי מצות פסח, מעשי ידי. רקמתי אותה במו-ידי, בחוטי זהב על לבד, חרוזים, ופקעות תולעי משי

הערכים החשובים למשפחתנו: כבוד, הערכה, קבלת האחר, שוויון, אמת, אהבת הארץ ומורשת, חיבור ומשפחתיות, אדיבות ועזרה לזולת.

מימין: בני משפחתי ואני בטיול משותף, במרכז: עם בני משפחתי, משמאל: אני עם נכדיי האהובים

הזוית האישית

שרי: נכדתי, אהובתי, נהניתי לעבוד אתך בתכנית, תמיד נעים לשהות במחיצתך וחזק חזק לחבקך. את ילדה נבונה, בעלת תפיסה מהירה ואוריינטציה מדהימה. ליבך הרחב ונתינתך – מרגשים. שאיפתך והתנסותך בעוד ועוד תחומים – ממש מרשימים. השכילי ללכת בשביל הנכון ולבחור תמיד בטוב. אוהבת אותך כל כך.

טליה: נהניתי מאוד ללמוד ולהחכים מסבתי, הסיפורים היו מרתקים והיה כיף לעבוד עם סבתי. אני מאוד שמחה שיצא לי להשתתף בפרויקט הזה, יצאו ממנו המון דברים טובים.