מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני מירה רולניק, נולדתי בשנת 1938 בתל אביב. כיום אני בת 83, אלמנה עם שני ילדים, אדם ומיה, שהיא אימא של אורי – אתו אני עושה את תכנית הקשר הרב דורי. היום אני רוצה לספר לכם סיפור על חג הפסח.

נכדנו אורי, אני מירה ובעלי ז"ל 

הסיפור מתחיל כשהייתי ילדה קטנה. גרנו בדירה לא גדולה בתל אביב –  אבא, אימא, שני אחיי, אני, סבא וסבתא. הבית היה בית דתי. סבא שלי הקפיד מאד על כשרות, ביחוד כשהגיע חג הפסח. אימא שלי עבדה מאד קשה לשמור על הכשרות כדי שסבא שלי יהיה מרוצה.

ערב לפני הפסח – ליל הסדר – לאחר שהבית כבר מבריק מניקיון ישנו מנהג של "ביעור חמץ". בני הבית אוספים מספר מסוים של חתיכות חמץ – (לרוב) ומניחים במקומות גלויים בכל הבית. מדליקים נר. לוקחים נוצה וכלי מקרטון או נר. סבא הלך עם הנוצה והכלי ואנחנו, כל המשפחה עם הנר, מלווים אותו לאסוף את החתיכות החמץ כדי שנוכל למחרת היום לשרוף את החמץ, ובניגון מאוד יפה – "אור ליד בניסן בוצקים את החמץ" אנחנו המלכים בבית ומראים לסבא שלי היכן מונחות חתיכות החמץ שכמובן מספרם ידוע לנו – 12!

לכשנגמר הטקס, סופרים את החתיכות והנה "שוד ושבר" – יש רק 11 חתיכות. כלומר, הבית לא כשר ולא נוכל לערוך את הסדר בבית שכזה. עד חצות חיפשנו וחיפשנו, עברנו מיליון פעמים על כל פינה, מתחת לכל הרהיטים ובכל מקום אפשרי. החתיכה החסרה איננה. ואז סבי אומר בוא נלך לישון.

פתאום, לאחר שלבשנו כבר פיג'מות שמענו שאגה מחדר השינה של סבא שלי. הוא הוריד את מכנסיו ובקיפול (ליד הקרסול) של המכנסיים נפלה לה בנחת החתיכה ה 12! בכינו וצחקנו מרוב אושר! הבית הפך לכשר, ושמחנו שנוכל לערוך בו את ליל הסדר.

משפחתי

הזוית האישית

סבתא מירה: היה לי מעניין וכיף לבלות עם אורי בתוכנית ואני מקווה שהסיפורים שסיפרתי לו יישארו איתו גם בעתיד.

אורי: אני אהבתי את התוכנית הזו כי אני למדתי הרבה יותר ממה שידעתי על סבתא וגם היה לנו יותר זמן ביחד. אני ממליץ לכל מי שיכול להשתתף בתוכנית הזו.