מאגר סיפורי מורשת

לאה, אמא של סבתא, ילידת הארץ בת לחלוצים שיסדו את כפר חסידים. בכפר חסידים גרו סביה וסבתיה החלוצים והיה להם משק גדול, פרדס, רפת, כרם, לול ושדות. היא אהבה מאוד את הווי המשק, הטיפול בבעלי החיים, להאכיל את הפרות, לנסוע עם סבתא לשדות לקטוף תירס ולהביא חלב מהמחלבה. אהבה גם לאסוף ביצים מין הלול בהיותן חמות עדיין בבוקר.

חוויה כזו אין לילדי העיר. היא נשארה בת כפר עד היום, היא אוהבת את ריח האדמה, לזהות פרחים וללמד את נכדיה שמות של פרחים בתקופת הפריחה ולקחת אותם לטיולים באזור הגידול שלהם. חוויה זו לא תישכח ממנה כל ימי חיה.

אשר, אבא של סבתא, היה יליד רומניה עלה לארץ בגיל 20 בעלייה הבלתי חוקית, בשנת 1944, באמצע מלחמת העולם השנייה. אשר עבר גרוש בעירו ברומניה על ידי הנאצים אבל בעליית הנוער לקחו אותו על אונייה והביאו אותו לארץ שם הוא הכיר את לאה, אימא שלה, והתחתן אתה בשנת 1949. ההסתגלות לארץ לא הייתה קלה עבורו אך לאה עזרה לו מאוד.

כאשר הייתה סבתא בת שש, עברו הוריה לחיפה והיא עברה ללמוד בבית הספר היסודי חילוני, הילדים הציקו לה מאוד מכיוון שהייתה ממשפחה מסורתית. בגיל שש גם חלתה מאוד ואושפזה בבית חולים למשך חצי שנה במהלך כמעט כל כיתה א' ולכן למדה בעצמה קרוא וכתוב וחשבון.

בגלל התרופות שקיבלה באשפוז הקשה השמינה מאוד והילדים הציקו לה גם בגלל זה. חוויה זו השפיע על כל ימי חייה. ההורים החליטו להעביר אותה לבית ספר מסורתי ושם מצאה את מקומה. הייתה תלמידה טובה ומקובלת על חברותיה וגם חזרה למשקל רגיל ותקין.

סבתא הייתה חברה בתנועה בני עקיבא, "ממש שרופה". היא הייתה מדריכה ומרכזת סניף בני עקיבא מגיל 12 ועד גיל 17 כאשר התגייסה לצבא לחיל הנח"ל. השנים האלה נתנו הרבה עצמאות והבנה שבחיים אין תחליף לשירות צבאי.

אימא ואבא שלה קיבלו תפקידים בכירים בעיר. אימא שלה ייסדה והייתה מנהלת בנק "יהב" 40 שנה. אבא שלה היה פקיד בכיר במשרד האוצר והיה חזן שהופיע בכל העולם בבתי הכנסת בחגים. היה לו קול נעים ויפה. התחביב שלה מימי הנעורים היה ציור ומוזיקה והיו שנים שהיא למדה נגינה על אורגן ועל פסנתר וגם אהבה לשיר בכל מיני מקהלות. היא התקבלה ללהקת הנח"ל אך לא השתתפה בה מכיוון שהם הופיעו בשבת והיא הייתה מסורתית.

בכיתה י' עד הצבא היה לה חבר שהכירה אותו בבני עקיבא, אהבתה הראשונה, שלמד טייס והיה גם טייס ב"סקייהוק". תחביביה הם ציור מוזיקה קרמיקה שירה הרבה חברות וחברים והאהבה הכי גדולה שלה היום הם הנכדים שלה.

במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, סבתא הייתה "נשואת טרייה", צפירת התחלת המלחמה מצאה אותם בבית הכנסת ביום הכיפורים. במלחמה זו הפתיעו אותנו צבאות ערב, הסורים חדרו עד הכינרת, המצרים כבשו כמעט את כל סיני והירדנים התקיפו בירושלים. הצבא שלנו לא היה מוכן בכל החזיתות והכל היה הפתעה גמורה. חיילים רבים נפלו בשבי.

היא זוכרת שבאו לגייס הרבה אנשים מבית הכנסת ולא הבינו מה קרה כי לא היה להם רדיו. מרכז הכרמל שם גרו התמלא מכוניות צבאיות וג'יפים, רק אז שמעו שפרצה מלחמה. ימי המלחמה היו קשים ביותר והיו בשורות קשות מאוד מכלי התקשורת. זאת הייתה המלחמה הכי קשה בימי חייה ובחיי מדינת ישראל. כמעט הושמדה כל המדינה. בסופו של דבר צה"ל, שהוא הצבא הטוב בעולם, ניצח במלחמה הקשה הזו. היא לא יכולה לשכוח את החרדות הקשות מהם סבלו כל אזרחי ישראל ואת החששות שמא נפסיד במלחמה.

אחרי המלחמה החליטו בעלה והיא להביא ילד לעולם ואגב זה דבר שקורה אחרי מלחמות זה יצר החיים כתבו על זה שיר "הילדים של החורף שנת 73"

הנה כמה מילים מהשיר:

"אנחנו הילדים של חורף שנת 73

חלמתם אותנו לראשונה עם שחר ,

בתום הקרבות הייתם גברים עייפים

שהודו למזלם הטוב

וכשהריתם אותנו באהבה בחורף 73

רציתם למלא בגופכם את מה שחיסלה המלחמה

כשנולדנו הייתה הארץ פצוע ועצובה

הבטחתם יונה עלה של זית

הבטחתם שלום בבית"… (מילים שמואל הספארי)

הזוית האישית

הנכדה קרני: "היה לי ממש ממש מעניין לשמוע על הסיפור שלה עד היום ואני מרגישה שעכשיו אני יודעת עליה יותר דברים."

סבתא ציפי: "היה לי מאוד כיף לשבת ולספר על חיי. האמת, שעם אף נכד לא עשיתי זאת עד היום"