מאגר סיפורי מורשת

שמי מעיין הופמן, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי, חיים קורדובה. תעדתי את סיפורו כפי ששמעתי ממנו.

סבא חיים מספר למעיין

החצר – לכאורה מילה פשוטה ומושג רגיל ומוכר, בשבילי, עולם ומלואו.

נולדתי בת"א בשנת 1957 בשכונה קטנה וצנועה בדרום תל-אביב, שם השכונה הינו שכונת שפירא.

מרבית התושבים היו יוצאי יוון ובוכרה, השילוב בין העדות היה מקסים ומיוחד. בעיקרון אנשים פשוטים, אנשי עבודה אשר הרוויחו את לחמם בכבוד.

נולדתי אחרי מלחמת סיני, בזמן הלידה אבי לא היה בארץ הוא היה בשליחות בחו"ל מטעם המדינה. המדינה עזרה לאמי בכל הוצאות הלידה, את אבי הכרתי בגיל שלושה חודשים. נולדנו במין מתחם סגור, בחזית היה בית אבן גדול ומאחור היו מס חדרים אשר בכל חדר גרה משפחה, בחדר היה מטבחון קטן, השירותים והמקלחת היו בחוץ ושותפים לכולם. בן הבית הגדול לחדרים שלנו נוצרה חצר קטנה וקסומה אשר שרתה אותנו הילדים וכמובן את המבוגרים, שם שיחקנו הילדים, שם תלו כביסה על חבלים שמוקמו ביום בו כיבסו.

אחת השכנות על פי תור הייתה מטפלת בילדים ודואגת לאוכל, שאר השכנות דאגו לכבס את בגדיהם.

מאלבום ילדותי עם אבי

זכור לטוב במיוחד ערבי שישי, כל משפחה הייתה מוציאה שולחן קטן וכסאות, למי שהיה, היו יוצרים שולחן ארוך. כל משפחה הייתה מוציאה את סיר האוכל שבישלה וכולם אכלו ביחד. התקופה הייתה תקופה קשה וכסף לא בנמצא, האוכל היה פשוט וצנוע אבל נעשה באהבה.

בקיץ החצר הפכה להיות בריכה לילדים, זיכרון שחרוט במוחי האמהות הוציאו גיגית פח אשר נקראו פיילה היו ממלאים מים והילדים היו נכנסים ומשחקים, משחקים לא היו למעט כדור, אול היינו מאושרים ושמחים.

לפנות ערב כאשר היה מתקרר היו ההורים מוצאים כיסאות קטנים יושבים ושותים תה/קפה ומדברים על ענייני היום.

הורי היו אנשים פשוטים ורגילים, הם למדו בקושי ארבע כיתות, סבא נאלץ לעזוב את הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה – דבר שהיה נהוג בזמנו, כמו כן אמי, שאביה נהרג בנמל תל אביב כאשר הייתה בת שמונה.

הדבר לא מנע מאבי לעבוד וללמוד מקצוע ולהקים עסק לתפארת. הוא נתן לנו את הזכות לחיות בכבוד ובשפע. הוא  נשאר עד יום מותו אדם פשוט וצנוע, שעזר לאנשים רבים בשקט ובסתר. אמי נשארה בבית כעקרת בית, אימא למופת וסבתא נערצת.

הזוית האישית

סבא חיים: סיפור נכתב מזווית ראיה של ילד קטן בסביבות גיל ארבע. זהו זיכרון הילדות שלי.