מאגר סיפורי מורשת

שמי זאב פרנס, נולדתי בברית המועצות, בעיר חרקוב שבאוקראינה.

שמי היה ולדימיר וכשהגעתי לארץ השם העברי שלי השתנה לזאב. שמות ההורים שלי הם: דויד פרנס ומרים זיונץ .

אבי היה מישוב חקלאי הצמוד לעיר לבוב ,שלפני מלחמת העולם השניה היתה שייכת לפולין. שמו של סבא שלי היה אברהם פרנס .

במשפחה של אבי היו שני אחים  ושתי אחיות. היה להם בית גדול, והרבה שטחי אדמה וכן תחנת קמח. בית הכנסת הקהילתי היה אצלם בבית. אמא שלי נולדה וחיה בחרקוב שבאוקראינה עם  כל משפחתה . בזמן מלחמת העולם השניה בשנת 1939 העיר לבוב הפכה לחלק מברית המועצות ושנה מאוחר יותר ב- 1940 אבא שלי גויס לצבא האדום.

כשהתחילה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה, כל משפחתו של אבי נרצחה בידי הגרמנים ועוזריהם ,למעט אבי ,שהיה בצבא האדום. כשהוא חזר הביתה מהמלחמה לא מצא אף אחד ממשפחתו ,כולם נרצחו בקבר אחים ביער יחד עם כל תושבי הכפר היהודים .

לאחר שחזר מהמלחמה ב-1945, אבי פגש את אימי בעיר חרקוב והם התחתנו בתוך שלושה ימים ,כי האמינו שהם מהיהודים הבודדים ששרדו והיה חשוב להם להקים יחד בית יהודי. אני נולדתי ראשון ואחרי נולדה אחותי הקטנה אסתר. נולדתי פג בחודש השביעי להריון, במשקל 1800 גרם. באותה תקופה לא היו אינקובטורים ואימי טיפלה בי לבדה, והכינה אינקובטור מאולתר מקופסת נעליים מרופדת בצמר גפן.

תקופת הילדות המוקדמת שלי  היתה בעיר לבוב, לשם עברה משפחתי כשהייתי בן שנה. ילדותי המוקדמת זכורה לי כילדות טובה ולא חסר לי דבר. אני זוכר במיוחד את ימי החורף המושלגים שבהם נהגתי לשחק בשלג, לבנות בובות שלג ענקיות ולהחליק על הקרח. אני זוכר שפעם אחת בסוף החורף החלקתי עם חברי על אגם קפוא, כשפיתאום הקרח נבקע ונפלנו למים הקפואים. חזרנו הביתה רועדים מקור.

כשהתחלתי ללכת לבית הספר הבנתי שאני יהודי כשגויים ברחוב צעקו לי "ג'יד" ,שזה "יהודי מלוכלך" בעברית. למדתי בגן ובכיתות  א' ו ב' וכשהייתי בן עשר הורי החליטו לעלות לארץ ישראל.

קיבלנו רשות לצאת לפולין ועזבנו את לבוב בחשאי, מבלי להודיע לאף אחד. שהינו בפולין חודשיים ואז קיבלנו אישור לעלות לארץ .נסענו ברכבת עד מילנו שבאיטליה ומשם הפלגנו באוניה עד נמל חיפה . המסע נמשך כשבועיים. כשהגענו לנמל חיפה בפברואר 1957 , נשלחנו לקריית שמונה. הורי רצו לגור בכפר ולעבוד בחקלאות ,לכן עברנו לחיפה, וגרנו  שם מספר חודשים עד שאבא שלי מצא משק למכירה בכפר ברוך. מאז ועד היום אנחנו חיים במושב.

כשהגעתי לכפר ברוך הייתי בן עשר, והלכתי לבית ספר בנהלל. לאחר שנה עברתי ללמוד עם כל ילדי כפר ברוך, בקיבוץ רמת דוד. לאחר שעות הלימודים ,כשחזרנו מבית הספר ,עזרנו להורים לעבוד במשק . חברי הטובים היו ילדי הכפר. היו לנו הרבה הרפתקאות ילדות, בעיקר באזור אגם כפר ברוך שם שחינו ,דגנו דגים ושטנו בסירות שאנחנו בנינו.

השירות הצבאי:

בשנת  1963 התגייסתי  לצבא והתנדבתי לחיל הצנחנים. במהלך שירותי הצבאי הסדיר, השתתפתי בהרבה פעולות של הצנחנים, שהיו פעולות תגמול – פעולות תגובה על פעילות חבלנית.

בשנת 1967 במסגרת חטיבה הצנחנים 55, בה שירתתי במשך שש עשרה שנה (חטיבת מילואים צנחנים מרכזית שהיתה שייכת למטכ"ל וכינויה "חוד החנית")  השתתפתי במלחמת ששת הימים במלחמה על ירושלים.  במהלך המלחמה בהיותי חלק מפלוגה א'  בגדוד 71 שלחמה ראשונה בכיבוש הר הבית והכותל המערבי, הייתי החייל הצנחן הראשון, שהגיע לכותל המערבי. והפלוגה שלי היתה הראשונה שהניפה את דגל ישראל על הכותל. זה היה מאוד מרגש, השמחה הייתה גדולה, והכותל המערבי הקדוש כל כך ליהודים חזר לידי ישראל.

במסגרת שירותי באותה הפלוגה ובאותו הגדוד ,השתתפתי בהרבה מרדפים בבקעת הירדן, ובמלחמת ההתשה בתעלת סואץ .

במלחמת יום כיפור גויסנו ביום הראשון של המלחמה, הגענו למחנה סירקין וחיכינו לפקודה לאן להגיע. ביום השלישי קיבלנו פקודה להגיע לשדה התעופה רפידים בסיני .עלינו על מטוסים בשדה התעופה בן גוריון וטסנו לרפידים, שם חיכינו להצנחה של שלוש חטיבות קומנדו מצרי. שהינו כשלושה ימים ברפידים, ולאחר מכן החטיבה קיבלה פקודה להתכונן ולבצע את צליחת התעלה למצרים על מנת לשנות את פני מלחמת יום כיפור.

ב-14 לאוקטובר הגענו לציר טרטור  שם גדוד 71 ובראשו פלוגה א (הפלוגה שלי) קיבל זחלמ"ים . עלינו על הזחלמ"ים על כל זחל"מ במקום עשרה חיילים, היינו עשרים וחמישה חיילים.

על כל זחל"מ העמסנו גם סירת גומי ענקית מעלינו. אל הסירה הצטרף גם המפעיל שלה משייטת 13. עלינו על הציר לכיוון התעלה. הציר היה כביש צר שמסביבו דיונות. המחלקה שלי יצאה בזחל"ם הראשון, והתחלנו לזוז לכיוון התעלה. הציר היה בין שני כוחות ענקים מצריים, מופגז ומופצץ כל הזמן בטילי סאגר, במרגמות ובתותחים.

בזמן הנסיעה, היה לנו נהג בשם הרצל והייתי צועק לו "תן גז" או "עצור" ואז הטיל היה חולף, או מקדימה או מאחור עד שהזחל"מ סטה מהכביש ושקע בחול .

ירדנו מהזחל"מ ודחפנו אותו בחזרה לכביש. בינתיים נוצר פער גדול בין מחלקת החבלה לביננו. המשכנו לנסוע ראשונים בשיירה עד שהגענו לצומת T שיש בה פניה או שמאלה או ימינה . בצומת עמד זחל"מ בוער, שהיה צריך לכוון אותנו לכיוון הנכון .החיילים בתוך הזחל"מ הבוער היו הרוגים ,אז היינו צריכים לנחש לאיזה כיוון לנסוע, ואחרינו כל החטיבה וכל צה"ל. בהתייעצות קצרה ביני ובין פילמוס המ"מ החלטנו לפנות שמאלה (אם היינו פונים ימינה היינו נכנסים לחווה הסינית ונתקלים בכוח מצרי גדול). מהצומת המשכנו שמאלה עד לסוללת חול שלפני התעלה. הורדנו את הסירה מהזחל"מ עלינו עד למעלה. כשהגענו לקו המים ,הורדנו את הסירה למים, והמפעיל הפעיל את המנוע. עלינו כעשרה חיילים על הסירה ושטנו לצד המצרי של התעלה. משם המשכנו לכיוון רמפה מצרית, והתמקמנו על הרמפה.

כשעלה הבוקר, היינו בצד המצרי ובינתיים הציר שדרכו הגענו לתעלה, ושהיה בין שתי ארמיות מצריות  נסגר. ובעצם היינו מנותקים משאר הכוחות. מהרמפה ראינו ישר מולנו איך חטיבת צנחנים סדירה, מנסה לכבוש את החווה הסינית, עם הרבה מאוד נפגעים והרוגים. בינתיים המצרים שהופתעו מחציית התעלה, התחילו להפגיז אותנו בתותחים ומטוסים, והפנו מולנו גדוד קומנדו מצרי. גדוד הקומנדו נתקל בפלוגה ג' של הצנחנים, והתוצאה היתה מאות הרוגים מצריים ולמעשה כל גדוד הקומנדו הושמד. מהצד השני ניסו המצרים שחצו את התעלה לכיוון ישראל, לחזור חזרה למצרים ,אבל לא היתה דרך חזרה, והשמדנו גם אותם. במקביל, חיל השריון הישראלי הצליח גם הוא להגיע לתעלה, ואיתו רפסודות ענקיות שנקראו "תמסחים". פלוגת טנקים חצתה את התעלה על התמסחים. למעשה נפתח ראש גשר, ומאותו הרגע השתנו פני המלחמה. חיל האויר המצרי ניסה להפציץ את ראש הגשר אבל חיל האויר הישראלי, הפיל המוני מטוסים מצריים  וידו היתה על העליונה. אז הגיע לכיוון התעלה גשר הגלילים שנגרר על ידי עשרים טנקים ישראלים. כשהגשר חצה את התעלה, מיד שתי חטיבות שריון ישראליות, חצו עליו את התעלה. בעזרת שתי החטיבות שפרצו קדימה התרחב השטח במערב התעלה, עד שהגיע בדרום לפורט תאופיק, ובצפון עד לאיסמעליה – עיר מצרית גדולה ועד 100 קילומטרים מהעיר קהיר בירת מצרים.

ארמיה 2 המצרית שכללה ארבעים אלף חיילים, אשר חצתה את התעלה לצד הישראלי, היתה מנותקת, ולמעשה היתה תלויה אך ורק בחסדי הצבא הישראלי. אחרי קרבות קשים עם המצרים בסוף המלחמה, חטיבת הצנחנים 55 שאליה השתייכתי  היתה פרוסה מאיסמעליה ועד לפורט תאופיק בתוך שטח מצרי. בנינו משלטים וישבנו מול המצרים, בזמן הפסקת האש. ביננו ישבו גם אנשי האו"ם . ישבנו שם ארבעה חודשים בזמן שבקילומטר ה -101 דנו בתנאי סיום המלחמה. בזמן הזה הגענו למצב ששיחקנו כדורגל עם החיילים המצרים, כאשר השופטים היו מהאו"ם. אנחנו היינו נותנים להם חומוס, והם היו נותנים לנו פול. צה"ל סיפק כמובן אוכל ומים לצבא המצרי הנצור, בצד הישראלי, וזה למעשה פתח פתח להסכמי שלום, שהגיעו כמה שנים מאוחר יותר. המלחמה הזאת היתה קשה ועקובה מדם, היו הרבה מאוד נפגעים בתוך החטיבה, אבל המלחמה הזאת הביאה גם בסופו של דבר לשלום עם מצרים.

מאז עברו ארבעים ושמונה שנים ולא היתה אף תקרית עם המצרים.

הזווית האישית

סבא זאב: היה לי מאוד מעניין לספר על החווית שלי במלחמת יום כיפור, היה מאוד קשה שהמדינה נלחמה על חייה, והקטע המיוחד ביותר היה אותו היום בו חצינו את התעלה. זה היה מאוד מרגש להעביר את הזיכרונות שלי לנכד שלי, ולהרגיש שלא ישכחו את מה שעשינו במלחמת יום כיפור. עידן : מאוד נהנתי מהתהליך. ידעתי שסבא שלי לחם בהרבה מלחמות, אבל יצא לי בתהליך הזה להעמיק בסיפורים האלו. היה כיף לראיין ולשאול שאלות. למדתי ממנו הרבה. אני מודה על זמן האיכות שסבא הקדיש בשבילי .