מאגר סיפורי מורשת

שמי חן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דוריף במסגרתה אני מתעדת את חייו של סביף אהרון מוצפי, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

הלימודים בבית הספר בעיראק

סבא אהרון מספר: "למדתי בבית הספר היסודי מכיתה א' עד כיתה ו', בבית ספר ע"ש רחל שחמון. בבית הספר אהבתי לשחק בקבוצת כדורעף. כמעט יום יום בבוקר לפני תחילת הלימודים מתחנו את הרשת ושיחקנו. בנוסף לכך, בהפסקות אהבתי בעיקר לרוץ, לערוך תחרויות ריצה. אהבתי גם לשחק בשוטרים וגנבים ובקפיצות לרוחב ולאורך. והנה סיפור נחמד מימי בית הספר: המורים היו מענישים את התלמידים להעתיק סיפור שלוש פעמים או להעתיק פתגמים 50 פעם. אני הייתי עוזר לתלמידים שנענשו להעתיק ובתמורה נתנו לי 2 ₪.

בסיום הלימודים בכיתה ו' כל ילדי עיראק נבחנו באותו שבוע במבחן ממשלתי, ומי שנכשל נשאר כיתה. המצליחים במבחן עברו לחט"ב שנמשכה שלוש שנים ושוב בכיתה ט', נבחנו כל ילדי עיראק במשך שבוע בכל הנושאים הנלמדים והמצליחים עברו לתיכון. אני למדתי גם בחט"ב וגם בתיכון. בסיום התיכון קיבלתי תעודת בגרות כדי שאוכל ללמוד באוניברסיטה. המשכתי את לימודי באוניברסיטה רק לסמסטר אחד. למדתי חצי שנה ואז הגיעו הפליטים הערבים מפלסטין, השלטונות הרחיקו את היהודים מהאוניברסיטה וכך הפסקתי ללמוד.

סבא בעיראק

העלייה לארץ ישראל – "מארץ ההולדת לארץ המולדת"

בשנת 1950 נתקבל חוק בעיראק, על פיו מי שמוותר על הנתינות שלו, יכול לעזוב את עיראק מבלי לחזור אליה. רוב היהודים כולל המשפחה שלנו נרשמו וויתרו על ארץ ההולדת כדי להגיע לארץ המולדת הישנה  והחדשה.

ההחלטה לעלות לארץ לא הייתה קלה. זו הייתה תקופה קשה מאד לאדם לוותר על הארץ שבה גדל, התחנך וחי דורות רבים. 2500 שנה חיו היהודים בעיראק, מאז חורבן בית המקדש הראשון. היהודים חיו בבבל עד שהגיעה השעה לעזוב אותה עם מזוודה אחת בלבד של ביגוד, 50 לירה סטרלינג, שעון יד וטבעת זהב. את כל שאר הרכוש, הבית, הכספים בבנק, אפילו את רוב התמונות – החרימו. הממשלה החרימה גם את רכוש כל מוסדות היהודים בתי כנסת, בתי ספר ובתי חולים.

בפברואר 1951 עלינו על מטוס ונטשנו את בגדאד, כשאני מסתכל בגעגועים על שני הנהרות הפרת והחידקל ונפרד מהם. בתוך שעה נחתנו בשדה התעופה בקפריסין. קיבלנו פרוסת לחם עם כוס תה וישנו על מזרון דק ברחבת שדה התעופה. בבוקר השכם עלינו שוב על מטוס ולראשונה אני רואה את הים התיכון הכחול מהמטוס כשמתקרבים לשדה התעופה בלוד.

הקליטה בארץ הייתה קשה מאד. עזבנו בית עם חדרים, מיטות, רהיטים, חשמל ומקלחת ופה בארץ ישנו באוהל, התקלחנו אחת לשבוע, עם קצת מים בתוך אוהל – בושה וחרפה. בלי חשמל, בלי כלום.

השירות הצבאי והמעבר מטירונות להוראה

עליתי לארץ ומהר מאד התגייסתי לצבא. עשיתי טירונות, אבל מכיוון שהייתה לי תעודת בגרות וידעתי לקרוא ולכתוב בעברית, נשלחתי כמורה חייל למעברת עמישב בפתח תקווה. ביום הראשון קיבלתי אוהל, מיטה ומזרון וזה הכל. עם זה הייתי צריך לחיות בלי כלום: אין כיסא, אין שולחן, אין כלום. ביום הראשון אפילו לא אכלתי, לא היה מה. הלכתי לבית הספר. השרת הכין לי תה ושאל: "אכלת?" אמרתי שלא, אז הוא הכין לי פרוסה עם מרגרינה. בצהריים שאלתי: "יש משהו לאכול? אפילו לקנות?" אמרו לי: "רק בפתח תקווה". נסעתי לפתח תקווה וקניתי שתי מנות פלאפל.

השתתפתי כחייל במלחמת סיני, בהמשך שירתי באל עריש ובעזה. היות וידעתי ערבית, עזרתי למפקד וגם טיפלתי בשבויים. בשנת 1958 עברתי קורס קצינים ולאחר מכן השתתפתי במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן הייתי מג"ד אחראי על 700 חיילים תומכי לחימה. שירתי במשך 35 שנים בצה"ל והשתחררתי כסגן אלוף.

היינו ליד הגשרים של נהר הירדן, בגשר אלנבי, ואותו ערב הודיעו לנו שמחבלים אמורים לעבור צפונית לגשר. שמנו מארב וכל הלילה ישנו בלי לזוז. אסור היה לעמוד כי אולי הם מסתתרים ורואים אותנו. שלושה מהם עברו את הירדן. שניים ברחו ואחד נפצע, לקחנו אותו איתנו בשבי.

עבודתי כמחנך – כיתתי הראשונה ותיכון הערב

הגעתי למעברה, כיתתי הראשונה הייתה אוהל. ילדים למדו ללא כיסאות, ללא שולחנות וללא לוח. שמנו בלוקים ועליהם לוחות לישיבה. היה צריף על ידנו שבו למדו ילדים. פינו אותם ואנחנו למדנו בצריף הזה שעתיים בכל יום. כל שאר היום לימדתי באוהל. מה עשינו? סיפרתי סיפורים, יצאנו לטייל בחוץ, ישבנו מתחת לעץ מוצל. כאשר הגענו לשעתיים בצריף התחלתי ללמד אותם לקרוא ולכתוב. המצב הזה נמשך כחודש עד שהקימו צריפים. הצריף היה צפוף מאד אבל היו כיסאות, שולחנות ולוח ויכולנו ללמוד כמו תלמידים. לא היו לנו ספרים וגם לא מחברות. בהמשך שלחו לנו חצאי מחברות, כל תלמיד קיבל חצי מחברת לעברית וחצי מחברת לחשבון. אחרי חודשיים קיבלנו גם ספרים: ספר עברית וספר חשבון. יותר מאוחר למדו גם אנגלית. לאט לאט התארגן בית ספר מכיתות א'-ח', 35 כיתות.

כשבוע לאחר שהגעתי למעברה, ראיתי שיש הרבה נערים שהלכו לעבוד ולא לומדים, אז פתחתי וניהלתי בית ספר שנקרא "תיכון ערב לקריאה ולמתמטיקה". מאז הפכתי למנהל בית ספר ערב ואחרי שנתיים גם למנהל בית ספר הבוקר. כדי להיות מנהל שלחו אותי ללמוד בחופשים באוניברסיטה בירושלים. חודשיים בקיץ ועשרה ימים בחופשות חנוכה ופסח. אני השלמתי 41 שנים של ניהול.

בניהול בתי הספר הקפדתי על כמה דברים: א. חינוך: אם הילד לא מקבל חינוך, כל הלימוד שלו לא שווה. ב."חנוך לנער על פי דרכו": כל נער, כל ילד, הוא שונה מחברו וצריך לדעת את זאת מראש, לא כולם חזקים בלימודים. יש ילד שתופס מיד ויש ילד שצריך לחזור כמה פעמים. כל הילדים בעיני היו שווים בלי אפליה, כי אנחנו שווים זה לזה וגם שונים זה מזה . ג. לעודד את הילדים ללמוד ולהגיע למקסימום .לחנך אותם להיות אחראים, סקרנים, לומדים, מתקדמים ומצטיינים.

בבית הספר ארגנתי פעילויות מיוחדות: כל שנה הזמנו מלחין או משורר לבית הספר ויחד איתו חגגנו חגיגה. לקראת האירוע למדנו את השיר או  הספר שלו. אני זוכר במיוחד את החגיגות עם לוין קיפניס, נורית הירש והיו עוד. לפעמים היינו עורכים תחרות על לימוד אזור בארץ, למשל על הגליל, על הנגב, על ירושלים. בשנה הזו כל הכיתות נסעו לטיול לגליל, לנגב, לירושלים.

היציאה לגמלאות – ומסר לדור הצעיר

כיום אני גמלאי עם תואר M.A, חבר בשני מועדונים של גמלאים אקדמאיים. אני מרצה בפניהם בנושאים שונים. אני חובב ספורט, אני קורא הרבה, אני רואה גם טלוויזיה – סדרות מעניינות וחי את חיי עם המשפחה הנחמדה שלי: ילדיי, נכדיי וניניי.

אני רוצה לומר לדור הצעיר – חשוב להיות בן אדם, מחונך, אדיב, תורם, לומד ומתקדם בחיים לפי כישוריו. חי חיים טובים ויפים. עוסק בספורט, אוכל תזונה נכונה ומשתדל לתרום לחברה, לצה"ל ולמדינה.

הזוית האישית

חן הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים ועל העבר של סבא שלי. גיליתי דברים שלא ידעתי על ילדותו ועל החיים שלו בכללי שמחתי מאוד לכתוב את סיפור התיעוד איתו.