מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה. אני זוכרת את ההפצצות על גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. הייתי אז ילדה צעירה ולא כל כך הבנתי מה קורה. לא ידעתי מה אירע ליהודים בגרמניה ובארצות שהיא כבשה, הבנתי את זה רק בבגרותי. אמי נפטרה כשהייתי בת שלוש ואבי, קרל, התחתן בשנית ולו ולאשתו נולדו שני ילדים. לא כל כך אהבתי את אשתו של אבי אבל עם אחי ואחותי הייתי בקשר טוב. אחותי כבר נפטרה אבל אחי עדיין חי. הוא דוקטור למתמטיקה והיה מורה למתמטיקה בבתי ספר תיכון.

לישראל, באתי כמתנדבת גרמניה בקיץ של שנת 1973. בהכשרתי אני עובדת סוציאלית והתנדבתי בעזרה לקשישים במחלקה הסיעודית של "בית מוזס"- המקום שבו אני מתגוררת בעצמי בשנים האחרונות. כמה שבועות אחרי שהגעתי לארץ פרצה מלחמת יום הכיפורים ושגרירות גרמניה הודיעה לכל האזרחים הגרמנים לעזוב את ישראל.

אחת האחיות במחלקה הסיעודית אמרה לי שאם אני רוצה להישאר בישראל למרות הודעת השגרירות היא תעזור לי ותחביא אותי אצלה אם יהיה צורך, וכך נשארתי. אני זוכרת את שעות ההאפלה בתקופת המלחמה ואת הפחד הגדול. בעיקר היה קשה לראות בתקשורת חיילים ישראלים שבויים. חלק מהזקנים במחלקה הסיעודית היו ניצולי שואה. הם היו חרדים מאוד וגם מיואשים. לא האמינו שהם צריכים בגילם, לעבור עוד מלחמה. פחדו שהם עומדים לעבור שוב טרגדיה כמו שעברו בשואה אבל כבר לא היה להם כח לרדת למקלטים.

אני זוכרת ביניהם אישה אחת שעודדה את כולם ואמרה: "מה שלא נעבור עכשיו זו לא תהיה שואה. יש לנו צבא ששומר עלינו ויש לנו את עזרת השמיים". אחרי המלחמה החלטתי להישאר לחיות בישראל. למדתי שנתיים באוניברסיטה העברית ובשנת 1979 התגיירתי. אף אחד לא שכנע אותי לעשות זאת ולא עשיתי את זה כדי להישאר בישראל או למען מישהו. אבל, מעולם לא האמנתי בישו ולכן לא היה לי קשה לוותר על זהותי הנוצרית וגם ראיתי בהצטרפות שלי לעם היהודי, תיקון לעוולות שהעם שלי עשה לעם היהודי בתקופת השואה.

מאז שהגעתי לישראל אני מרגישה הרבה יותר חופשיה. איני מתגעגעת לשום דבר בגרמניה ואני אוהבת מאוד את מדינת ישראל, את היהדות ואת העם היהודי. אני שומרת שבת, מתפללת כל יום ובשבתות גם הולכת לבית הכנסת. באחת השיחות שלי עם אחותי לפני מותה היא שאלה אותי מדוע איני חוזרת לחיות בגרמניה ליד המשפחה שלי לעת זקנה ואני מעדיפה להישאר לבד בישראל. אמרתי לה שטוב לי כאן ואף פעם לא אחזור לחיות בגרמניה.

באמצע שנות השבעים, אחרי שסיימתי את לימודי באוניברסיטה העברית, עבדתי מטעם עיריית ירושלים כעובדת סוציאלית בשכונת מוסררה. התפקיד שלי היה לסייע לילדים מוכשרים מהשכונה להשתלב בהצלחה בבתי ספר טובים בבשכונות אחרות בעיר. הייתי אחראית על קבוצת מורים עולים מרוסיה שלימדו מתמתיקה ומדעים במרכז למידה שהקמנו במוסררה, כדי לעזור לילדי השכונה להשלים פערים לימודיים לקראת המעבר.

באותה תקופה, היו בארץ כולה מהומות של תנועת "הפנתרים השחורים". שכונת מוסררה הייתה אחד ממוקדי המהומות וחלק מהזעם של פעילי התנועה הופנה גם אלי כנציגת העירייה והממשל. אני זוכרת שאחד מהפעילים שלהם ירק עלי, קילל אותי וקרא לי "אשכנזיה". הורי התלמידים ממרכז הלמידה שהפעלתי כעסו עליו מאוד והובילו הליך סולחה ביני לבין פעילי הפנתרים. גם בתפקידים אחרים שלי, כעובדת סוציאלית בעירית ירושלים, עזרתי לאנשים בהתמודדות עם קשיים. בין השאר סייעתי למתמודדים עם התמכרות לאלכוהול.

הפגנה של "הפנתרים השחורים" בירושלים. צילום: סטרז'מוסטר מתוך הארכיון הציוני המרכזי. 

המסר שלי לאנשים הצעירים החיים היום בישראל הוא להיות אנשים מאמינים. האמונה חשובה ועוזרת מאוד בחיים. כמו כן חשוב ללמוד כל הזמן, להיזהר מסמים ומהתמכרויות ולפעול למען השלום. אני חולמת שיהיה שלום בארץ ומקווה שבעוד שבעים שנה, כשנחגוג מאה וארבעים שנה לקיומה של ישראל כבר נחיה בשלום עם שכנינו. אני חושבת שאחת הדרכים להשגת השלום היא לסייע לערבים למצוא עבודה ומסגרות חינוכיות. אני מברכת את כולם שיהיו מאושרים ובריאים.

הזוית האישית

חנה: שמחתי לספר מעט על חיי ועל הבחירה שלי להצטרף לעם היהודי.

אריאל ונועה: התרגשנו לשמוע את סיפורה של חנה. אנחנו מאחלות לה בריאות ואריכות ימים.