מאגר סיפורי מורשת

אבא שלי, הרמן, עבד בעסק עצמאי, דמוי חנות ספרים, ובאותו הבניין, גר צורר היהודים אייכמן, אחד מהמנהיגים הנאציים האכזריים ביותר. מאוחר יותר הביאו אותו לארץ ישראל ושפטו אותו למוות.

היה לנו הרבה מזל. בזכותי הצלחנו לעלות על אוניה לישראל, כי למשפחות עם תינוק הייתה זכות קדימה. את אבא שלי הספיקו לעצור ולשים במחנה מעצר נאצי, אבל היה לו חבר מבית הספר היסודי במפקדה של הנאצים, והחבר עזר לו להשתחרר.

 

עליתי ארצה עם הוריי, בת שנה וחצי.

לא כל משפחתי יכלה לעלות ארצה; האחיות של אימא שלי ברחו לאנגליה, בעליהן לשנחאי, סבא וסבתא שלי מצד אבא הגיעו ארצה יותר מאוחר באוניית מעפילים.

אחות של סבתא שלי, בעלה ובתם, הפליגו לארץ באוניה מפורסמת בשם "סטרומה".

הבריטים, שבאותה התקופה שלטו בארץ, לא אפשרו להם להגיע לחופי הארץ, ושלחו אותם לקפריסין.  בדרך לקפריסין האונייה טבעה, ויתה כל הנוסעים. החפצים שלהם הגיעו לארץ בלעדיהם. האחים של סבא ושל סבתא שלי נשארו באוסטריה ונספו בשואה.

עלינו לאוניה, והדרך ארכה שבועיים בערך. יום אחד כמעט נפלתי לים, כי היו מדרגות באוניה שהובילו אליו, ואני חשבתי שזה בסדר לרדת בהן, הרי הייתי עוד תינוקת. היו על האוניה עוד ילדים ומשפחות שהוריי הכירו.           אני לא זוכרת הרבה מתחילת העלייה שלנו.

 

גדלתי ברמת גן, בשכונת בורוכוב, ושאר המשפחה: סבא וסבתא שלי ודודים ודודות, עלו לארץ מאוחר יותר. החיים בארץ היו קשים, בעיקר בגלל חוסר ידיעה בשפה העברית. הדודים והדודות שלי שלא עלו לארץ, נסעו לארצות הברית והתיישבו שם.

הלכתי לבית ספר עממי ברמת גן בשם "עליות", וכשהייתי בת תשע, נולדה לי אחות בשם דינה, ואחרי עוד ארבע שנים, נולד אחי רפי. אחיי נחשבו צברים לגמרי (בניגוד אלי).

ואז הלכתי לבית ספר תיכון שנקרא "אוהל שם". בבית הספר התיכון, פגשתי את אבי לוי, שהיום הוא בעלי.

כל השנים בין סוף התיכון לחתונה היינו חברים. הוא הגיע מבלגיה בכיתה י"א,  אחרי ששרד את השואה.

כשגמרתי בית ספר תיכון התגייסתי לצבא, ושם שלחו אותי לחיל האוויר, לקורס שרטוט. מאוד אהבתי לשרטט, עד כדי כך שבחלק מחיי עבדתי כשרטטת. ביליתי שם את כל תקופת הצבא שלי.

 

ב-1958 התחתנתי עם אבי, ועברנו לגור ביחד בחיפה בדירה קטנה מאוד. עברנו הרבה דירות, עד שמצאנו את דירתנו הנוכחית, שבה אנחנו גרים עד היום.

כמו שאמרתי, אני עבדתי בשרטוט. בהתחלה בטכניון, ואז במשרד הביטחון. ב-1962 נולד בננו הראשון, עופר.

ב-1964 נולדה בתנו האמצעית, יעל וב-1970 נולדה בתנו הצעירה, אילת.

כשעופר היה בן 14, יעל בת 12 ואילת בת 6, נסענו לשבתון מטעם העבודה של אבי, לאן ארבור, מישיגן, שבארצות הברית. היינו שם שנה, חלק מאיתנו נהנינו וחלק לא, אני מאוד נהניתי. החיים שם היו מאוד נוחים, אבל כולנו התגעגענו לארץ.

גרנו בשכונה של משפחות סטודנטים עם ילדים, והיה שם מאוד יפה, אבל היה המון שלג בחורף, שבהתחלה נהנינו ממנו בגלל המחסור שלו בישראל וכעבור זמן הוא רק הפריע. היה מאוד קר, והכבישים היו חלקים, אבל עשינו הרבה טיולים. בטיול אחד – מאן ארבור לקליפורניה – ביקרנו קרובי משפחה. את הטיול עשינו במכונית עם אוהל ושקי שינה.

אבי, בעלי, עשה באוניברסיטה תואר מאסטר במדעי המחשב. אילת לא הלכה לכיתה א' בארץ אלא בארצות הברית, ולכן לימדנו אותה לקרוא ולכתוב בעברית בנסיעות ובטיולים.

חזרנו לישראל בשנת 1977, ואז נסענו לעוד שבתון בארצות הברית בשנת 1984.

הילדים גדלו והגיעו החתונות והנכדים, שגורמים לי ולאבי אושר גדול ורב. נולדו לי בסך הכול שבעה נכדים.

כשיצאתי לפנסיה מעבודתי בשרטוט, התחלתי לנהל מועדון לקשישים. דאגתי להביא אנשים שייתנו הרצאות, לקחתי את הקשישים לטיולים והשתדלתי למלא את זמנם בבילויים.

כיום אני בפנסיה, ועבודתי העיקרית היא לדאוג לנכדיי האהובים, שעכשיו הם שמונה. אני גרה בחיפה, ונכדיי גרים בתל אביב, חוץ מאחת שכרגע משרתת בצבא. לא מזמן, בפברואר, 2016, כל המשפחה חגגה את יום ההולדת ה- 80 של אבי.

הוא בהחלט לא נראה בן 80, וממש לא מתנהג ככה, ואני מקווה שרק נמשיך לחיות ככה.

חיי היו מלאי הרפתקאות, ואני מאחלת לעצמי שימשיכו להיות כאלה.   

 

 

תשע"ו, 2016