מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה הראל, נולדתי בשנת 1946 במרוקו, שם גדלתי עד גיל 3. בשנת 1949 עליתי לארץ עם הוריי למעברה בפרדס חנה.

במעברה קיבלנו אוהל, זאת הייתה מעברת אוהלים כי אז לא היו עדיין בניינים, זה היה בעונת החורף והיה שלג כבד ולא היו עדיין תנורי חום, לא היה חשמל והחיים היו לא פשוטים. מאחר שהיה חורף קשה מאוד, לא היו תנאים מבחינת אוכל ואספקת מים וההורים שלנו היו צריכים ללכת להביא אוכל עם תלושים. לאחר מספר חודשים במעברה, עברנו לגור בירושלים, גם שם לא היו תנאים טובים. גרנו בבית שהיה בשלבי בנייה, בלי חלונות ובלי דלתות.

לאחר כמה שנים למדתי בבית ספר בירושלים בבית ספר "דוגמא לבנות". לא שירתי בצבא בגלל שבאתי מבית דתי ופעם דתיות לא יכלו לשרת בצבא. התחתנתי בשנת 1971, את הילד הראשון ילדתי בשנת 1972, את הילד השני ילדתי בשנת 1974 ואת הילד השלישי ילדתי בשנת 1983. הפכתי לסבתא בשנת 2000.

שכונת קטמון

בשנות ה- 50 גרנו בירושלים בשכונת "קטמון" ולמדנו בבית הספר ובגן ילדים בשכונת "בקעה". היינו הולכים לבית הספר ברגל בכל מזג אוויר, מרחק הליכה לא קצר, בשנים אלו לא היו רכבים להורים כדי לקחת אותנו לבית הספר ולגן. כשחזרנו מבית הספר ישבנו להכין שיעורים ולאחר מכן יצאנו לשחק עם החברים בשכונה כי צעצועים, טלפונים, ומחשבים לא היו באף בית. המשחקים היחידים ששיחקנו היו משחקי רחוב כמו תופסת, מחבואים, חמש אבנים ועוד כל מיני משחקים שאנחנו המצאנו. למרות זאת, זו התקופה המאושרת שלנו בחיים.

כשהגיע יום העצמאות היה נהוג לערוך מצעד ברחובות העיר של צבא חיילים, נשקים וטנקים. אנשים יצאו לרחובות לחגוג את יום העצמאות ולהשתתף בחגיגות שהיו ברחובות העיר שהיו מלוות בריקודים בהצגות רחוב בדוכנים ומוזיקה וזיקוקים. יצאנו מהבית לתפוס מקומות ברחובות כדי לראות את המצעד של הצבא, זה היה יום חג בשבילנו. זה היה אחד החגים הבלתי נשכחים.

הזוית האישית

סבתא חנה: היה לי מאוד כיף להסביר לנכדה שלי על סיפור החיים שלי ואני ממש מקווה שהיא תזכור את הסיפור הזה להמשך הדורות.

רוני הנכדה המתעדת: היה לי כיף לשמוע על כל מה שסבתא שלי עברה והחג שתמיד נישאר בליבה. תמיד אזכור את סיפור החיים של סבתא האהובה שלי.