מאגר סיפורי מורשת

אבי רפאל נולד בשנת 1905 בטוניס, למד בביס אלינאס ואח"כ בשוויץ, טכנאות רדיו. לאחר שהתחיל לעבוד ארגן פעילות חברתית לתנועת השומר הצעיר.

את אמי הכיר בתנועת השומר הצעיר, כשהגיעה אליה אחר הצהרים, לאחר עבודתה בדואר. אמא שלי היתה טובה מאד בחשבון.

הורי התחתנו בטוניס ונולדו שתי בנות. אני הבכורה קראו לי אמילי ואחותי מיכל.

בשנת 1949 עלינו, המשפחה, ארצה באניה נגבה, ישר לקיבוץ דן. בשנים אלו היו הרבה הפגזות מסוריה, והיו גם מסתתננים פדאינים.

כשנה ישנו במקלטים, לסירוגין. היתה פעם שאני לא שוכחת ממש, חודש שהינו במקלט, עד היום אני זוכרת מה שציירתי מעל מיטתי.

אחרי חמש שנים בקיבוץ דן עברנו לקיבוץ כפר מנחם, בגלל מסגרת לימודים לאחותי. עברנו בחופשת חנוכה. ואז בחנוכה אבי ביקש לתת לי את השם חנה,(לפי הסיפור חנה ושבעת בניה).

כל שנותי עד הצבא גדלתי בבית ילדים, בכיתת דרור. היינו הולכים להורים אחרי הצהרים לשעתיים, המטפלת שלנו נחמקה, היתה הכל בשבילנו, דאגה שנקום בבוקר נצחצח שינים נאכל בכיתת האוכל שלנו. ונגיע ללמוד. בחדרים גרנו 4 בחדר. המטפלת תמיד דאגה שנסדר את החדר, וכל יום מקלחת. עד גיל 16 התקלחנו יחד. עד היום אני לא מאמינה איך הסתדרתי עם הבנים. לא הכל אני זוכרת.

במשך השנים היתה ביקורת קשה על החינוך המשותף ומקלחת זה היה הדבר המדובר ביותר.

חשב לי לספר יותר על החיים בבית הילדים, שהייה עולם ומלאו, במקום המשפחה. להורים היינו מגיעים אחר הצהרים מ16 עד19. הקשר עם ההורים היה רופף. היינו משחקים הרבה בחוץ, ואני ממש זוכרת שהיה משחק שאילן ואסף כל-כך רצו לנצח שלא רצו ללכת לבית ההורים. אני אישית מאוד מאוד רציתי להגיע להורי, ותמיד ביקשתי שיחזירו אותי לבית הילדים, שלא היה כל-כך מקובל.

אני והורי הינו קצת שונים, שפת האם של הורי והתרבות ממנה באו. כשגדלתי הבנתי את השוני, במיוחד שאנחנו היינו משפחה יחידה ספרדית, "מול" כל הפולנים. מאוחר יותר הצטרפה לקיבוץ קבוצה של יקיים שעלו מגרמניה.

החיים בבית הילדים היו רגילים מבחינתנו, לא הכרנו משהו אחר, היינו יחד כל הזמן והייתה תחושת ביחד. היו רגעים  של בדידות וחששות כמו כל ילד. למרות שהיינו כל הזמן יחד, לא זכור לי לשוחח עם ילד מהכיתה. המטפלת הייתה קשובה ומתעניינת.

היום ממרום גילי אני חושבת על כך. היו ילדים שהיו מאד בעייתים באוכל. במיוחד בארוחת הצהרים, בזכרון שלי היו כמה אומללים שנשארו ליד ארוחה שסירבו לאכול. קשה לספר אירועים קטנים שהיו כל עולמנו אז. בכל מקרה אהבתי את החיים בבית הילדים בקיבוץ.

הזוית האישית

הרבי שנים של אושר יחד!