מאגר סיפורי מורשת

חמישים + עשרים ושניים –  הם לא רק מספרים זוגיים

דצמבר 1973, מלחמת "יום כיפור" מסתיימת.

אני, אירית פלג, סטודנטית בסמינר "אורנים" שם למדתי הוראה. חוזרת ללמוד אחרי חודשיים של הפסקת לימודים כי הסמינר נסגר בעקבות מלחמת יום כיפור.

סמינר "אורנים", שרוב תלמידותיו מגיעות מקיבוצים ומושבים, נקראות לחזור לבתים ולהחליף את הגברים שגויסו למלחמה, בעבודת החקלאות ואחזקה שותפת של הפעילות. אני חוזרת לכפר הס לעזור לאימא שלי לנהל את המשק החקלאי שלנו (אבא שלי מגויס). בזמן הפנוי אני אחראית על סידור העבודה של הנוער בכפר הס ופיזרו בין המשקים החקלאים שזקוקים לידיים עובדות ועזרה.

בדצמבר הוחלט לחדש את הלימודים ליומיים בשבוע בלבד ואני נשארתי לישון אצל חברתי רונית שגרה בטבעון. יאיר, חבר של רונית מהצבא, יצא לחופשה ראשונה אחרי תקופה ארוכה של לחימה. רונית הזמינה את יאיר להצטרף אליי ואליה להאזין לקונצרט שארגנה בטבעון. לפנות ערב מגיע בחור רזה מאוד עם כובע צמר על הראש וחיוך גדול כובש. מיד מתפתחת שיחה קלילה ונחמדה שנמשכת לסירוגין כל הערב. שיחה שממשיכה ומתעצמת כבר 50 שנה.

לא חושבים ולא מתלבטים אחרי פחות משנה מתחתנים!

יאיר חוזר אחרי החופשה להמשך הלחימה ברמת הגולן ואני לשגרה של עבודה במשק ולימודים בסמינר. יאיר בחופשות הטרימסטר ובשאר החופשים היה מגיע למשק הוריי והראה ניצני חיבור לאווירת המקום, הנוף והטבע.

בתקופה הזו אנחנו שומרים על קשר, שולחים אחד לשני מכתבים וגלויות. בכל חופשה נפגשים ולא נפרדים לרגע. זו לא הייתה בעיה כי אני גרתי בנהלל ויאיר בקריית ים, מרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס וחמש דקות הליכה ברגל. אחרי חודש אנחנו מודיעים להורים ההמומים שאנחנו מתחתנים. השאלה הראשונה שלהם הייתה "איפה תגורו?" ואנחנו בלי להתבלבל ענינו "במערה בכרמל".

יאיר השתחרר מהצבא והתחיל ללמוד בטכניון, "הנדסה חקלאית". אני המשכתי את הלימודים בסמינר. עם סיום לימודי אני מתחילה ללמד בבית ספר מאוד מיוחד וראשון מסוגו בארץ, "בית הספר הפתוח" במבנה הטכניון הישן, בחיפה.

קול ששון וקול שמחה – יאיר ואירית חתן כלה

ההזמנה לחתונה

אנחנו מחליטים להתחתן על הדשא בכפר הס, חתונה שאנחנו נארגן לבד נבשל לבד. חתונה צנועה, חמודה שפעם גם הייתה מאוד מקובלת. לטובת החתונה כולם עובדים כולל אנחנו: אורחים את כל הדשא שסביב הבית של ההורים, הדודה שלי דודה יעל מנהלל: אופה לנו עוגת חתונה מהממת. שמלת הכלה היפה שלי עברה אליי בירושה מבת הדודה שלי אלינער שגם עיצבה את התסרוקת. הפרחים לקישוט השיער וזר הכלה נקטפו מהעץ בגינה, (פרחי לב הזהב). בת דודתי אלינער היא גם זאת שאיפרה אותי. אני הרגשתי נפלא ממש ריחפתי באוויר.

הצלמים בחתונה היו מהמשפחה, צלם אחד מכל צד של המשפחה, אח של יאיר איציק היה צלם של משפחה של יאיר והדוד שלי דוד פרדי היה הצלם של המשפחה שלי. אך אבוי, התברר שכל סרטי הצילום של איציק נשרפו , לכן רוב התמונות שיש לנו מהחתונה הם תמונות של המשפחה שלי ועוד כמה תמונות יפות שהצטלמנו ביחד עם שתי המשפחות וגם תמונות של החברים שלנו. התמונות הן המזכרות שנותרו לנו מהחתונה.

בחתונה היה עוד דבר מיוחד מלבד המשפחות של שני הצדדים החברים והשכנים. סבא יאיר וגם אני שירתנו בצבא בנח"ל וכל אחד מאיתנו היה שייך לגרעין התיישבותי. יאיר היה בגרעין קיבוץ פלמ"ח צובה, ואני הייתי בגרעין שהקים את מושב פארן בערבה, לכן מלבד האורחים הרגילים כל אחד מאיתנו היה לו את קבוצת הגרעין שלו שהגיעה בהרכב מלא. לטובת הגרעין והצעירים פרסו על הדשא  מחצלות. המבוגרים ישבו סביב שולחנות וכיסאות. עוד קבוצה מיוחדת שהייתה בחתונה, והביאה לי מתנה מאוד מיוחדת הייתה הקבוצה שאני הדרכתי במשך ארבע שנים בתנועת הנוער. הקשר שלי איתה היה  קשר מאוד מאוד מיוחד ומאוד אישי ואפילו את ההזמנה לחתונה ששלחתי אליהם, עשיתי בצורת "קשר" כמו שהעברנו את ההודעות בתנועת הנוער. כולם הגיעו ובחרו לתת לי מתנה מיוחדת, את דגל הקבוצה וגם את כל התעודות שהקבוצה קיבלה בכל המחנות ובכל הטיולים. (כל המסמכים האלה היום נמצאים בארכיון של כפר הס).

בחתונה לא הייתה במה ותזמורת, אבל הייתה המון שמחה בלב, והחברה הצעירים ישבו על המחצלות ושרו שירי ארץ ישראל בכיף ובהנאה גדולה, ורקדו על הדשא. היה מאוד מאוד שמח ועליז. יאיר ואני היינו מאושרים. חתונה כזאת בדיוק התאימה לנו. היינו עטופים בחברים שלנו, במשפחה שלנו ובאנשים שאנחנו אוהבים, והכל בצניעות ובאווירה כפרית נעימה. בחתונה שלנו על הדשא לא היו "הנחות" לחתן ולכלה, לא נחנו לרגע .עבדנו עם כולם מהבוקר עד שעה לפני החתונה: סחבנו כיסאות, הרמנו שולחנות, פרסנו מפות, ערכנו דברים, ככה זה היה מקובל, בכל תהליך החתונה היינו מעורבים.

מזוג הופכים למשפחה

שנתיים לאחר הנישואים, בתאריך 14.9.76 נולד בנינו הבכור עמר, אבא של איילה. תוך עשר שנים אנחנו כבר משפחה בת שש נפשות. בתאריך 3.10.78 נולד צח, בתאריך 3.4.82 נולדה אילת ובתאריך 5.6.86 נולד בן הזקונים חן.

ארבעה ילדים תוססים מלאי אנרגיה בלתי נגמרת, שובבים גדולים.

ארבעת ילדי מחופשים בחג פורים

מגיל צעיר כולם עוזרים במשק הפרחים שלנו, אם רוצים או לא רוצים. מעשבים, ממיינים, אורזים ומושכים את צינור הריסוס (עבודה שכולם שנאו).

בשבתות אהבנו מאוד לצאת לטיולים בטבע ברגל ובג'יפ.

כשעמר הגיע בערך לגיל  עשר, גילינו את עולם "הניווט הספורטיבי". הראשונים שהתחילו לנווט היו עמר וצח שסחפו את כל המשפחה אחריהם. כל שבת שלישית יצאנו כל המשפחה לניווטים ברחבי הארץ. עמר מהר מאוד נהיה מקצועי, והפך לאלוף הארץ (תואר ששמר עד גיל מבוגר). בשלב הראשון הנווטים היו עמר צח ויאיר ואני ניווטתי במסלול העממי עם אילת הקטנה וחן התינוק. לאט לאט, כל בני משפחת פלג הפכו לנווטים מצטיינים וזכו לייצג את ישראל בארץ ובעולם.

בחגים ובשבתות פנויות נהנו להתארח ולארח חברים ואת המשפחה המורחבת והמקסימה שלנו, שעד היום מקפידה לשמור על קשרים מיוחדים ומסורות משפחתיות. דוגמה למסורת משפחתית שנמשכת חמישה דורות במשפחתו של סבא יאיר הוא חג הפסח. בכל שנה, בפסח, נפגשת כל המשפחה המורחבת ליומיים אצלנו בבית.

את המסורת הזו התחילו סבא יעקב וסבתא חנה עם אחיהם שושנה וצבי. עשרה אנשים הסבו סביב שולחן הסדר, היום אנחנו כבר יותר מחמישים מסובים, משבט פלג ושבט ניר. האירוע נמשך יומיים חגיגת פיג'מות עליזה לכל בני המשפחה שלמחרת מצטרפים בני משפחה נוספים והדשא מתמלא בכשמונים חוגגים.

היום גרים לידינו במשק בכפר הס צח וחן ומשפחתם. "בהרחבה" גרים עמר ומשפחתו ואילת ומשפחתה גרים בקיבוץ "רשפים" לכל אחד מילדנו שלושה ילדים ביחד שבט עליז בן 22 נפשות. עמר היום טייס באל-על, צח היום מפקד תחנת חבלה בתל אביב, אילת מורה בעמק המעיינות וחן מנהל את המשק החקלאי שלנו.

סבא יאיר מספר – באנו לכפר הס לבנות ולהיבנות

הגענו לכפר הס, אירית רעייתי – בת המושב ואני שנשבתי בקסמיה של אירית וקסמי המקום. עולם מופלא, ששינה את מסלול חיי. נוצרה הזדמנות לקנות את המשק של השכנים ובתשוקה רבה עברנו לגור בבית הוריה של אירית בכפר הס. בזמן הזה שיפצנו את הבית שהיה במשק ותוך מספר חודשים נכנסנו לגור במשק.

בתחילת דרכי התחלתי לגדל ירקות עונתיים ובמקביל התחלתי לגדל את דונם הפרחים הראשון בחממה במקום פרדס שעקרתי. המשק שלנו התבסס על גידול פרחים עונתיים ורב שנתיים כמו שעווה ואת שטחי הירקות גם החלפו לפרחים. זהו, הפכנו למשק פרחים גדול המבוסס על הרבה עבודת כפיים.

מעל עשרים שנים, את עבודות משק הפרחים ממלאים בעיקר פועלים מעזה. אלו היו ימים של שלום והיינו נוסעים לבקר את הפועלים העזתים בבית לַ֫אהִיַא. מתארחים בביתם על חפלה נחמדה והרבה ידידות. לצערי, הקשר עם אחד מהפועלים שלי וואג'י – שהיה אחראי על פעולות של העובדים במשק ומאוד סמכתי עליו התנתק כשהתחילו האירועים בעזה ונסגר השער לישראל ונפתח רק לאחר בדיקות קפדניות בכניסת הפועלים לישראל. כשווג'י לא חזר יום אחד, ביררתי בצבא למה ומדוע? התשובה הייתה שבנו עמר התגייס לחמאס וזה גרם לביטול רישיון העבודה שלו בישראל. את מקומם של העזתים תפסו עובדים מתאילנד איזה שקט, שלווה וביטחון הם הרעיפו עלינו.

המשק המשיך להתפתח נבנה "בית אריזה" חדש וגדול ולתוכו הכנסנו שתי מכונות מיון ממוחשבות לפרחים. למכונות הייתה יכולת לקבל החלטות לגבי איכויות מיון הפרחים, ולגרום לקצב מהיר וסטנדרט גבוה. רוב הפרחים נשלחו לקצוות הגלובוס ואני ורעייתי אהבנו לטוס בעקבותיהם.

משק הפרחים הקטן שהתחיל בשני דונם "גיפסנית", התרחב וגדל. לאורך השנים גידלנו פרחים שונים. כיום אנחנו מעבדים משק פרחים שגודלו מעל 300 דונם הפרחים שאנחנו מגדלים הם: פרח שעווה, טווידה ופלוקס. את המשק מנהל היום חן הבן הצעיר שלנו. ואני היום פנסיונר "סגן גנן".

אירית (סבתא של איילה), משתלבת במערכת החינוך של תל מונד מלמדת בכיתות ה'-ו'. בשעות הצהריים אירית הופכת לחקלאית ומשתלבת בעבודה במשק שלנו. בשלב זה אירית אוחזת בשלוש משרות: אימא, מורה וחקלאית. כשנפתח בית הספר המושבי "הדר השרון" אירית עוברת ללמד ולחנך בבית הספר זה בו תישאר ללמד עד ליציאה לפנסיה.

בת המצווה של מעיין הנכדה, 2023

העץ המשפחתי שלנו

ללא סיכום

איילה נכדה אהובה – את נושאת בגאווה חמישה דורות של משפחת ניר פלג ולא רואים את האופק.

בשנת 1930 כשסבא חיים וסבתא יוכבד (של סבתא אירית) ממרום אמונתם הגיעו לאדמת הטרשים שנקראה כפר הס, הם טוו את חלום הדורות שלא מפסיק להתגשם.

סבא, סבתא והנכדים. פסח 2023

הזוית האישית

איילה (הנכדה): היה לי מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא ותוך כדי למדתי להכיר טוב יותר את ההיסטוריה המשפחתית והתחברתי יותר עם סבתא.

אירית (הסבתא): נהניתי מאוד מעבודה משותפת עם איילה, עבודה נינוחה ונעימה. איילה גילתה סקרנות התעניינה בסיפור המשפחתי שלנו.