מאגר סיפורי מורשת

במסגרת המפגשים בתוכנית, לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, נתבקשנו לספר ולשתף בסיפור, חוויה שקשור לנושא. נזכרתי בסיפור שבעלי סיפר למשפחה על סבא רבא שלו, דוד הריסון, שהיה חלל הטרור הראשון בארץ ישראל, הרב אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז).

הראש"ז נמנה עם מחדשי היישוב האשכנזי בירושלים בראשית המאה ה-19 ושימש כשד"ר של יהודי ירושלים. אברהם שלמה זלמן צורף נולד בעיר קיידאן שבליטא לאביו יעקב. בילדותו למד תורה עם אחד מתלמידי הגר"א וממנו ספג את השאיפה לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. במאי 1811 יצא עם אשתו ושלושת ילדיו בעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל.

בהושענא רבה תקע"ב (אוקטובר 1811) הגיעה המשפחה לחופי ארץ ישראל, והשתקעה בעיר עכו במשך כמה חודשים. בהמשך עקרה משפחת הרב לצפת, שם ביקש צורף להשתלב בהווי המקומי: הוא פתח חנות לצורפות, החליף את לבושו לבגדים המקובלים על יהודי ספרד, ולמד את השפה הערבית. בשנת 1816 עלה לירושלים, בעלייה שבראשה עמד רבי מנחם מנדל משקלוב.

באותה תקופה הייתה ירושלים סגורה בפני עליית יהודים אשכנזים, בגלל חוב ישן של רבי יהודה החסיד. צורף ומשפחתו נכנסו לעיר בהתחפשות לחזות של יוצאי ספרד. בבואו לירושלים פתח חנות לצורפות, ממנה קיבל את הכינוי "צורף". באותן השנים נהג לצאת לחו"ל בתור שד"ר על מנת לאסוף תרומות לטובת היישוב הספרדי בירושלים. הצלחתו בגיוס התרומות הביאה לכך שיזם תכנית לשיקום שטח בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" והפיכתו למרכז יישוב יהודי.

בשנת 1836 יצא למצרים ובעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה קיבל פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים, ששלט באותה עת גם בארץ ישראל, אשר ציווה "כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את 'דיר שיכנז' (דהיינו 'חצר האשכנזים'; לימים 'החורבה' וסביבותיה) ולבנות בתוכה מעונות, ואסור לתבוע מהם את חובות אבותיהם". מהלך זה קנה לו אויבים רבים בירושלים. בטענתו התבסס צורף על החוק העות'מאני, המבוסס על השריעה, שעל פיו חוב שעברו עליו 40 שנה הרי הוא בטל – והחוב של רבי יהודה החסיד היה בן למעלה מ- 130 שנה.

פעמיים ניסו להתנקש בחייו: בפעם הראשונה ירה בו ערבי, אך החטיא את המטרה. היורה נמצא למחרת טבוע בבור. בפעם השנייה, בדרכו אל בית הכנסת "מנחם ציון" להתפלל תפילת ותיקין, התנפלו עליו מספר ערבים, והיכוהו בחרב בראשו. החרב פגעה במוחו וגרמה לו לאובדן זיכרון ושיתוק. צורף שרד את הפגיעה במשך עשרה חודשים, אך לבסוף גסס.

ביומו האחרון, בי"ט באלול ה'תרי"א 1851, קרא לכל בני משפחתו וביקש להדליק נרות ולהכין כיסאות לאורחים הרבים והחשובים שיבואו לבקרו. הוא שאל לשלום כל אחד מבני משפחתו וכך "יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, בחברת בני ביתו הנאהבים והנעימים".

אחד מבניו היה הרב יצחק צורף-סלומון, יליד ירושלים, תלמיד חכם העמל עם הציבור, מפקח בניית בית הכנסת ה"חורבה" ברובע היהודי, כצוואת אביו. בתו של הרב יצחק, חיה אלטא דבורה הריסון (סלומון) היא סבתא רבתא של בעלי, ידועה כבעלת צדקה וחסד שדאגה להביא בסינורה מזון למשפחות נצרכות של תלמידי חכמים בירושלים. בנה אשר שמואל הריסון, היה סוחר בשכונת מאה שערים בירושלים, הייתה לו חנות לדברי סדקית, גם הוא, כדרכה של אמו, הרבה לעשות חסד והיה מוותר על התמורה כאשר היו בני עניים פוקדים את חנותו. רעייתו, ציפורה הריסון (סלומון), גם היא צאצאית של הראש"ז, מענף משפחתי אחר, היא הייתה נינה של הרב מרדכי, בן אחר של הראש"ז.

חיה דבורה אלטא הריסון הייתה גם אם שכולה, בנוסף לסבא שלה שהיה חלל הטרור הראשון. בנה, שהיה מוזיקאי מחונן, יהודה הריסון, נהרג במהלך מלחמת העצמאות מהפצצה על ירושלים והותיר אלמנה ושבעה ילדים. בנם הבכור של אשר שמואל וציפורה הריסון,

היה את משה, אביו של בעלי, אחריו נולדו שש אחיות, ככה שהוא היה בן יחיד, הוא התגייס לארגון ההגנה והצטיין מאוד בקרבות על ירושלים בימי מלחמת העצמאות, אך נהג כל חייו בצניעות ומיעט לדבר על חלקו בקרבות ירושלים (למרות שהיה מהיחידים שתפעלו את ה"ברן", התת מקלע של ימי המלחמה. מעטים ממנו היו בידי בני הישוב, הוא גם ליווה שיירות לירושלים הנצורה באותם ימים). כאשר הגיעה השמועה שדוד של משה, יהודה, נהרג, הכריזו בשכונה ש"הריסון נהרג" וציפורה אמו של משה (גיסתו של יהודה שנהרג) הייתה בטוחה שמדובר על בנה היחיד ולא ידעה את נפשה.

להלן תמונה לפני כמאה שנה, כאשר במרכז יושבת חיה דבורה אלטא הריסון, נכדתו של הראש"ז, מאחוריה עומד סבא רבא של בעלי, אשר שמואל הריסון, ולידו עומד הבן הצעיר, יהודה שנהרג במלחמת העצמאות.

מבני משפחת הריסון לפני כמאה שנה

הזוית האישית

שושי: שמחתי להשתתף בתכנית, הצוות היה מעולה, האווירה הייתה נעימה ואיפשרה לשתף בסיפורים האישיים. מעטים המפגשים שהייתי נוכחת בהם עם התלמידות ואני מודה להן שהצטרפו אלינו מתוך סקרנות ורצון לשמוע סיפורים ולהתחבר אל העבר שלנו.