מאגר סיפורי מורשת

שמי צביה כץ נולדתי בחדרה  בשנת 1949. אימי הגיעה ארצה, כשהייתה איתי בחודש השמיני.

שני ההורים שלי נולדו וגדלו בסקוטלנד, וכשהגיעו לגיל העשרה הבוגר, הצטרפו לתנועת הנוער הציונית "הבונים", ולכן הם עברו ללונדון, שם היו מרכזי פעילויות והכשרות, שאליהם כל אחד הלך לפני עלייתו לארץ.

במהלך התקופה אבי גויס לחיל הים הבריטי, ואימי נשארה בלונדון. לימים שניהם נהיו מדריכים ופעילים בתנועה "הבונים", וכנראה גם מוצלחים מאוד. לכן, כאשר כל חבריהם עלו ארצה, הם נדרשו להישאר ולהמשיך עם הכנת הצעירים, לקראת העלייה ארצה.

כמובן שהם כעסו מאוד ולא הבינו למה הם צריכים להישאר, כשכל חבריהם מגשימים את חלומם, והם צריכים לדחותו. לכן, הם עשו הסכם עם המדריך הבוגר (שבא מהארץ, קיבוץ כפר בלום), שברגע שיהיו בהריון לא יעכבו אותם יותר, ויוכלו מיד לעלות ארצה, על מנת שתינוקם הראשון ייוולד בארץ ישראל. ברגע שידעו שיש הריון קיבלו רשות ועלו ארצה. העלייה הייתה באוניית מעפילים, בתקופה בה הייתה עלייה לגלית, אבל האוניות עדיין היו קטנות וצפופות עם המון דרגשים צפופים.

בחורף 1948 , כאשר הורי עלו על האונייה "קסרטה", הקברניט שם לב לשתי נשים בהריון מתקדם, והבין מיד שאין מצב שהן יוכלו להיכנס ולישון על הדרגשים שהיו מאוד צפופים. באותו רגע הוא החליט להיות ג'נטלמן, והציע לשתיהן לישון בקבינה שלו, ששם היו שני דרגשים ללא קומות. המחווה היתה מאוד לא רגילה באותה תקופה, שבה העמיסו כמה שיותר אנשים בתנאים-לא תנאים, כשהמטרה היתה להעביר לארץ כמה שיותר יהודים.

כאשר הגיעו לנמל חיפה, העבירו אותם לחדרה, שם היה חלק מהגרעין שהיה מיועד לעלות על הקרקע בגליל העליון. רוב הגברים והנשים שטרם היו להם ילדים, כבר היו במקום, הנקרא "מנסורה אלחת", שם החל הקיבוץ להתגבש, וכעבור שנה וחצי עלו למעלה לגבעה, שהיום נקראת "כפר הנשיא". אבא שלי היה בין הגברים שעלו למנסורה, ואילו אמי ואני נשארנו בחדרה, עם עוד חבורה של אימהות וילדים, ומספר גברים לשמירה. כשהייתי בת שנה וחצי הוחלט לעבור מנקודת ההתיישבות שבמנסורה, אל הגבעה שהיום נקראת "כפר הנשיא", ואז הביאו אוטובוס משוריין, העלו עליו את האימהות והילדים והגענו לקיבוץ.

כאן התחיל חלומנו להתגשם והמשכנו לבנות את הקיבוץ ואת המדינה, מתוך אמונה שלמה בצדקת הדרך הקיבוצית והציונית.

 האוניה "קסרטה" (המצולמים לא מוכרים לנו)

הזווית האישית

סבתא צביה: קודם כל וחשוב מכל, נהניתי לבוא לבית הספר עם הנכדה לעשייה משותפת, לראות אותה בתוך המכלול הכיתתי. שנית הפרוייקט הקיף הרבה תחומים מוכרים לי, אבל מזמן לא עסקתי בהם והיה כיף לחזור ולהיזכר. חשוב לי לציין שאי אפשר להגיע לכל "הפינות" במעט מפגשים, אבל זה בהחלט פותח אצלי את הנוסטלגיה, ואצל הילדים חלון להתעניינות נוספת. תודה על הזכות.

אוריה: היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולשמוע ממנה סיפורים על העבר שלה, ושל ההורים שלה. זה נתן לי מבט יותר רחב על משפחתי