מאגר סיפורי מורשת

שמי אסנת, נולדתי בתור אסנת בן-צור, והיום אני אסנת הורנשטיין. נולדתי בגליל התחתון במושבה יבניאל בשנת 1962. הוריי, שרה ומנשה,  התחתנו בשנת 1948 עם קום המדינה. היו לי שני אחים גדולים, ואני נולדתי כמתנה לבת המצווה של אחותי הגדולה, שכבר לא איתנו.

יש לי אח שגדול ממני בארבע שנים שאני מאוד מאוד קשורה אליו. את הילדות שלי עד גיל שמונה העברתי ביבניאל, ובגיל שמונה עברנו לתל אביב. אימא שלי הייתה מורה ואבא שלי היה בצבא. כשהייתי בת אחת עשרה אבא שלי נהרג בצבא.

מאוד אהבתי את החיים במושבה, שיחקתי המון בחוץ. לא הייתה לנו טלוויזיה. אני זוכרת שכשהייתי בת ארבע וחצי התחילה מלחמת ששת הימים, אבא שלי היה בצבא, הוא לא היה בבית וחיכיתי לו בחצר עם מעיל, וכששאלו אותי למה אני לובשת מעיל, עניתי: "שכשיהיה בום אשים את הכובע על הראש ולא אשמע את הבום".

בגיל חמש ליד הבית שלי הייתה מחרשה ישנה, עליתי עליה וניסיתי לשמור על שיווי משקל ואחי קרא לי, איבדתי את שיווי המשקל, נפלתי ושן המחרשה נכנסה לי במצח. ירד לי המון המון דם מהמצח ואחי במקום לבוא לעזור לי המשיך לשחק בכדור. מהבכי שלי, השכנה יצאה, לקחה אותי הביתה ואימא שלי נבהלה מאוד, קראה לשכן שיקח אותנו לבית החולים. בבית חולים הרופא אמר שהוא צובע אותי כמו אינדיאנית, כי מאוד פחדתי, לכן הוא ניסה להצחיק אותי ותוך כדי תפר לי את המצח.

כשהייתי בת חמש ברחתי מהגן, והלכתי דרך ארוכה עד בית הספר שבו אימא שלי לימדה, וכל הילדים בכיתה שלה היו משחקים איתי. עד כיתה ב', למדתי ביבניאלי ומכיתה ב' למדתי בתל אביב. לא הסכמתי להיכנס לכיתה, כי למורה לא קראו תמר כמו למורה ביבנאל. ההורים שלי הבטיחו לי שכל חופש גדול אסע ליבנאל, וכך היה. בחופש הגדול אבא שלי היה לוקח אותי לאוטובוס שנוסע ליבנאל. ביבנאל חיכו לי בתחנה המשפחה מיבנאל וביליתי איתם את כל החופש הגדול.

בכיתה ד' הלכתי לצופים, ומאוד אהבתי את כל הטיולים שהיו. זכור לי טיול אחד, בכיתה ט', שנקרא טיול מים לים. היינו בהר מירון, והיינו צריכים לרדת ברגל את ההר. ראיתי שכולם הולכים ונופלים, אז החלטתי לשבת ולהתגלש את ההר ובדרך אספתי מישהי שהלכה לפני, נכנסתי בין רגליה וירדתי איתה עד למטה. כשהגענו למטה היא כעסה עלי, ואמרתי לה: "למה את כועסת? את צריכה להגיד לי תודה על הטרמפ". כמובן שכולם צחקו וזה הפך להיות הבדיחה של הטיול.

בתיכון הייתי אצנית והשתתפתי בתחרויות ריצה של תיכוני תל אביב, הייתי בצופים עד סיום התיכון. כשסיימתי את התיכון נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל ואחר כך התגייסתי לצבא. בצבא הייתי מש"קית ת"ש (תנאי שירות). את בעלי אמיר הכרתי בכיתה י', למדנו באותה כיתה.

החלום שלי היה שתהיה לי משפחה מאוחדת עם הרבה ילדים. הגשמתי חלקית את החלום. אנחנו מאוחדים, אבל יש לי רק שתי בנות. עוד חלמתי לטייל בעולם. הגשמתי חלק מהחלום שלי וטיילתי בעולם.

היום, אני חולמת שכשאצא לפנסיה, לעבור לגור חצי שנה באיזשהו יעד בעולם ולחזור לחצי שנה לארץ וכל חצי שנה לשנות יעד, וכך לחיות ולהרגיש את העיר/עיירה שבה נגור. חלמתי לעזור לאנשים. הגשמתי חלום זה כשהתחברתי לעמותת "מיטב" ואימצתי אישה שהתעוורה ושמה לידיה, אני לוקחת אותה לקניות, לקפה, לטיולים. למדתי שלתרום זו זכות גדולה, לתת מעצמך. חייך – והחיים יחייכו אליך בחזרה.

הזוית האישית

אופק הנכדה המתעדת: שמחתי להשתתף בתכנית, ולמדתי ממנה המון. למדתי שהחיים מלאים בהרפתקאות, שחלומות מתגשמים וש-אין דבר העומד בפני הרצון.

סבתא אסנת: השתתפתי עם נכדתי אופק בתכנית הקשר הרב בבית הספר חוב"ב ונהניתי מזמן האיכות ביחד.