מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אלישבע רודניק. נולדתי ב1951 וגדלתי בשטוקהולם, שהיא עיר הבירה של שבדיה. בילדותי קראו לי אליזבת, בגלל שאמא שלי לא רצתה שיהיה לי שם יהודי.

אמי עברה את השואה והיה לה חשוב שלא ידעו שאנחנו משפחה יהודית. בכל זאת, אחרי הרבה ויכוחים בין הורי, הוחלט שאני אהיה במסגרת יהודית.

מגיל צעיר הייתי בגן יהודי, שם  דיברו בעברית ולימדו את אותיות ה- א'-ב'. שרנו שירים בעברית ושמענו סיפורים בעברית. למדתי בבית ספר יהודי שהיה היחיד בעיר, שם למדתי מכיתה א' עד ו'. שם בית הספר  היה: "הילר", ומה שמיוחד בבית הספר הזה היה, שכל הילדים שלמדו בו היו ילדים של ניצולי שואה. היה עלינו משמר מאוד קפדני ונוקשה, היינו יכולים להיות רק בין כותלי בית הספר, אסור היה ללכת לבתים של חברים וחברות אחרי בית הספר. בכיתה א' למדתי עם ילד שקראו לו בנימין, שהפך להיות בעלי. היו לנו חברים וחברות משותפים. בבית הספר למדנו  מקצועות רגילים כמו חשבון, אנגלית וכו'. ובנוסף היינו לומדים את שפת העברית, תורה ותנ"ך. בכיתות הנמוכות הייתה לנו הסעה מהבית לבית הספר ובחזרה. עד היום אני זוכרת את הריח של הסיגר שהנהג היה מעשן.

בחטיבת הביניים, כיתה ז', הייתי צריכה לעבור לבית ספר רגיל-חילוני, כי לא היה בית ספר יהודי -דתי. הייתי היהודייה היחידה בבית ספר עם הרבה גויים. ובשיעורי הדת, בהם למדו על הנצרות, לא הייתי צריכה להשתתף.

הייתי חלק מתנועת בני עקיבא. בעיר שטוקהולם היה מקום שקראו לו "הבית היהודי" שם היו מרוכזים תנועות הנוער, בני עקיבא, ויצ"ו, הסוכנות, בית ספר יהודי ועוד.

סיפורו של חפץ: השרשרת עם התליון "חי"

לפני חמישים ותשע שנים, חגגתי בת מצווה בשבדיה. אחת המתנות שקיבלתי, הייתה מנער שקראו לו בנימין. למדנו באותה כיתה, וגם היינו חניכים בבני עקיבא יחד. הוא הביא לי את השרשרת הזו, ובגיל עשרים וארבע, אני ובנימין התחתנו, ועד היום היא אחד הדברים הכי יקרים לליבי. אני עונדת אותה כל יום, אפילו בחתונה שלנו היא הייתה עלי. אני לא יכולה להיות בלעדיה היא חלק בלתי נפרד ממני.

השרשרת עם התליון שקיבלתי מבנימין לבת המצווה 

ההחלטה לעלות לארץ לישראל- סיפור העלייה וההתאקלמות בארץ

בנימין ואני היינו מדריכים בבני – עקיבא וכבר אז הייתה בינינו הבנה שבאחד הימים נעשה עליה לארץ ישראל. את ההחלטה לעלות לארץ ישראל החלטנו בנימין ואני לפני החתונה, כשהיינו בני עשרים. לא היה לנו ספק שאנחנו נעלה, ידענו  שזה יקרה בזמן כלשהו.

בשנת 1975, התחתנו בשבדיה ונולדו לנו שני ילדים: חנה, ביתנו הבכורה ואלי- אבא של עינבר, שהתחילו להיות במסגרת פעוטון וגן בשבדיה. באותו זמן היה ויכוח בין הנהלת הגן להורים, האם הילדים צריכים לשים כיפה בזמן הארוחות. הוויכוח הזה לא התאים לנו, והרגשנו שזה הזמן לעלות לארץ. זה גרם לנו להבין שאנחנו רוצים לגדל את ילדינו בארץ ישראל. הרגשנו שזו הייתה הבחירה הנכונה עבורנו. ניגשנו לסוכנות ותוך חצי שנה בערך, עלינו לארץ. לפני העלייה, הסוכנות היהודית שלחו אותנו עם קבוצה שנקראת "תור ועלה" , במטרה לנסוע לישראל ולהכיר את המקומות בהם אפשר לגור, לעבוד וללמוד במרכז קליטה.

אכן נסענו בשנת 1979, בחודש פברואר ויש לי זיכרון חזק, של פריחה מדהימה, והעיר טבריה הכי מצאה חן בעינינו. בנסיעה הזו ראינו מרכזי קליטה, ונסענו לערים מרכזיות כמו: ירושלים, חיפה וטבריה. אנחנו הכי התלהבנו והתרשמנו ממרכז הקליטה של טבריה, שנראה הכי טוב והכי חדש. נתנו לנו לבחור דירה גדולה, עם שני חדרים, סלון ומטבח. באותה תקופה לא היו הרבה עולים חדשים, וזה עזר לנו לבחור בטבריה. הציעו לנו גן לילדים ואולפן קליטה, בשביל ההורים. חזרנו לשבדיה עם ההחלטות האלו, והתחלנו להתכונן לעליה. היו איתנו עוד כמה זוגות חברים שעלו לארץ ובחרו לגור במקומות אחרים.

בשנת 1981, בחודש פברואר עלינו לארץ. הקליטה הייתה לנו מאוד טובה. הרגשנו שהכל מסתדר והולך טוב. למדנו באולפן, הילדים הלכו לגנים בטבריה. גרנו במרכז קליטה עם עוד עולים מאמריקה ורוסיה. לאחר תקופה, ילדתי את ביתי השלישית, לאה. אחרי הלידה עברנו לדירה חדשה, דרך חברת עמידר, הדירה הייתה יותר גדולה. גרנו בשכונה בטבריה, שנקראת "קריית משה". בהמשך נולדו לנו עוד שני ילדים.

בני, בעלי, השתלב בעבודה בקיבוץ לביא כמציל בבריכה, הוא מאוד נהנה לעבוד שם. בחורף, כשהבריכה הייתה סגורה, הוא עבד בנגריה בקיבוץ. אחרי חופשת הלידה של לאה, התחלתי לעבוד ב"כפריס"  Caprice  מפעל ליהלומים בעיר טבריה , בתור מדריכת תיירים. בעבודה זו נדרשתי לדעת מספר שפות. וברוך ה' אני יודעת ודוברת שש שפות: שבדית, אנגלית, גרמנית, נורבגית, דנית ועברית. ב"כפריס" עבדתי כשלושים ואחת שנים, עד הקורונה.

בשנת 1983, הורי בחרו לעלות לארץ בעקבותינו. היה להם חשוב להיות קרובים אלינו. לפני כן, הם היו מגיעים לביקורים כל חצי שנה בערך. הם הגיעו למרכז הקליטה בטבריה, כשהם בגיל שישים. לאחר כמה שנים הם בחרו לעבור לירושלים, לבית מוגן. שושנה, סבתא רבתה של עינבר, שהיא אמא שלי,  גרה עד היום במגדל נופים בירושלים, והיא בת תשעים וארבע ברוך השם.

בזמן שהם עברו לירושלים אנחנו עברנו למושב הזורעים. במושב הזורעים גרנו כעשרים שנה. לפני ארבע שנים, בעלי היקר נפטר. ולאחר שנתיים עברתי לגור בטירת צבי.

הנסיעה לפולין – מסע שורשים של משפחתי עם הורי ואחותי ז"ל

בשנת 1991, יצאנו לטיול שורשים בפולין. המטרה שלו הייתה לראות איפה אמא שלי שושנה, נולדה. לפני הנסיעה הזו, אמי הייתה צריכה למצוא הרבה כוחות בשביל לערוך את המסע הזה. היא אף פעם לא סיפרה לנו את הסיפור שלה. למעשה, כל משפחתה נספתה בשואה.

אמי נולדה בעיר לוד'ג וזו הייתה לה חוויה מאוד קשה, כי זה העלה בה זיכרונות קשים מהנסיעות במחנה הריכוז שבו היא הייתה. בלוד'ג הלכנו לחפש את בית הקברות, שם ידעה שיש קבר של אמא שלה, ומצאנו אותו שבור. המצבה הייתה עקומה וזה היה ממש עצוב. במאמץ מאוד גדול, ובעזרה של מישהו שעבד שם, הרמנו אבי ואני את האבן הכבדה הזו. המראה של בית הקברות, היה מראה שלא אשכח לעולם, כי זה היה ממש קשה לראות את מצב בית הקברות.

מטרה נוספת שעמדה לנגד עינינו הייתה למצוא את הבית של אמי. ובאמת מצאנו אותו. באותו יום יצא מהשכונה גבר בגיל של אמי, בערך בגיל חמישים, הגבר הזה אמר לאמי: "את היית גרה פה, ובאו לקחת את כל המשפחה שלך", הוא דיבר פולנית, והבנו את זה בעיקר משפת הגוף שלו. אמי מאוד התרגשה וביקשה מייד לעלות ולהיכנס לבית שלה. הבחור אמר שהוא יעלה קודם, בגלל שכבר גרים שם אנשים. הוא עלה ודפק בדלת, המשפחה שהייתה שם נבהלה ופחדה. בסופו של דבר נתנו לנו להיכנס לבית, ואמי רצה בין החדרים, היא ממש חיפשה את בני משפחתה. אחרי חצי שעה היא נרגעה, ואז היא התחילה לספר בתוך הבית, ולהוציא את כל מה שהיא לא סיפרה עד אותו היום. היא סיפרה איפה הייתה המיטה שלה, ושהם היו מחממים את החמין בשבת, על האח עם הארובה. היא הראתה איפה כל חדר היה, ושהיו להם שירותים בתוך הבית, שזה דבר שממש היה יוצא דופן. הצורה של הבית עצמו נשארה כמו שהוא, אבל לא נשאר אף שריד מהחפצים שלהם. אמי זכרה שמתחת לבית שלהם, שהיה בקומה הראשונה היה חור בקיר, נישה, שהיא זוכרת שאבא שלה הכניס לשם תמונות ועוד חפצי יודאיקה. הבחור הפולני אמר, שאין שם כלום, הנאצים לקחו הכל, והיה לנו מאוד קשה להאמין לזה.

המסע המשפחתי לפולין: מצד ימין אבא שלי מנחם מרטין, באמצע אחותי מריאן ז"ל, ואמי שושנה מצד שמאל

המעבר לקיבוץ

לתחושתי זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי. אני מרגישה מאוד מאושרת ושמחה ויש לי בית חמוד ומטופח עם מרפסת והרבה צמחים ועציצים שאני מגדלת באהבה. יש לי חברות חדשות, אני הולכת לשיעורים ולחוגים ופשוט נהנית מהחיים. בעזרת ה' הטוב, אני גרה לא רחוק מהנכדים, ומרגישה חלק מהמשפחה. וזה כייף ממש. עם ילדי שאינם גרים כאן, אני נפגשת לעיתים קרובות. אני אוהבת לקרוא, לשחות בבריכה, לעשות עבודת יד, רקמה ועוד ואני נהנית מהשיעורים בבית המדרש.

עינבר משתף בתחושותיו לגבי חוויית המפגשים עם סבתא

המפגשים עם סבתא היו חשובים ומשמעותיים עבורי, כי הם חיברו אותי למשפחתי, לסיפור ההיסטורי של משפחתי, דרך הקשר הרב דורי. זה היה תהליך ארוך, שהיה פרוס לאורך השנה. בהתחלה לא ידעתי על מי לעשות ובחרתי בסבתא שלי, מצד אבא. חלק מהזמן הייתי נלהב לעשות ולשמוע את הסיפורים. היו רגעים שזה עייף אותי, וגם היה לי קצת קשה. במהלך כתיבת העבודה הרגשתי שאני וסבתא יותר קרובים, יותר לומדים להכיר אחד את השנייה. ונהנים להיות יחד, התרגשתי שסבתא באה לבית ספר במיוחד בשבילי. אני בטוח שיש עוד המון סיפורים, שעוד לא סופרו ואני מקווה שיום יגיע ואני אעמיק עוד בשרשרת הדורות. הסיפור של העלייה לארץ ישראל נגע בי ממש, כי הוא מלמד אותי על הרצון הגדול שהיה להם לקום ולעזוב חיים ידועים ובטוחים, ולבחור בדרך חדשה. ממש כמו אברהם אבינו. וכמובן הסיפור של סבתא על השרשרת הוא מיוחד במינו ומרגש מאוד.

הזווית האישית

אלישבע: המפגשים שלנו היו נעימים וכיפים, עינבר הקשיב לכל הסיפורים, התעניין ושאל שאלות. והיה לנו ממש זמן איכות ביחד.

עינבר: במהלך העבודה גיליתי והבנתי שיש במשפחתי סיפור חיים חזק, ערכי ומשמעותי. דבר נוסף וחשוב, סבתי סיפרה לי על הקשר הרב הדורי. אימא שלה הייתה בשואה, וזה היה לי חשוב מאוד לשמוע את סיפור ילדותה כבת לניצולת שואה. ברצוני להודות מקרב לב לסבתא אלישבע המיוחדת שלי, ששיתפה אותי בסיפור חייה מילדות ועד העלייה לארץ ישראל ועל החיים בארץ. תודה על כל ההשקעה המרובה שהגעת למפגשים בבית ספר, ועל הפגישות בבית שזכיתי לשמוע אותך.