מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא פטרינה סימון, נולדתי ב-21 למאי 1938, בת יחידה להורים שהיו כבר בגיל די מבוגר, בעיר בוחוש שברומניה.

נולדתי למשפחת וסרמן, אימא רוזה הייתה אז בת 37 ואבא זניקה היה בן 40. לא היו לי סבא ולא סבתא, אין לי אחים ואחיות. שתי המשפחות שלי, משפחת סלומון מצד אימא ומשפחת וסרמן מהצד של אבא, קשורות מאוד בהיסטוריה של רומניה. סבא שלי מצד אימא, סבא שלום סלומון, היה לוחם ממלחמת העצמאות של רומניה (1877) והיה גיבור מלחמה. הוא קיבל צל"ש על הלחימה ובזכות זה קיבל היתר להחזיק חנות משלו בלי שהיו לו זכויות או אזרחות רומנית. הוא מכר בחנות טבק ואלכוהול. החנות הזו הייתה למעשה הנדוניה של שלושת בנותיו הגדולות, כי בזכותה הוא יכל לחתן אותן. הוריה של אמי, פסיה ושלום, היו יהודים מסורתיים, אפשר לומר אפילו דתיים. סבתא פסיה הייתה בת 14 כשהתחתנה. ביום החתונה חיפשו אותם בחווה שהתגוררה בה ומצאו אותה במחסן בתוך גיגית ענקית של יין משחקת עם הבובות שלה, מכיוון שהמשפחה הייתה דתית היה צריך לגזור את שערותיה לחלוטין ולעטוף את ראשה במטפחת. סבתא פסיה ילדה 16 ילדים אבל רק תשעה מהם – חמש בנות וארבעה בנים – נשארו בחיים וחיו עד גיל מבוגר. היא התחילה ללדת בגיל 15 וסיימה בגיל 47.

סבא, שהיה רוקח, שלח את בניו אלכסנדו ומיכאי ללמוד רוקחות. לסבי היה בית מרקחת ואבי זניקה וסרמן עבד בבית המרקחת בלי ללמוד את המקצוע באופן פורמלי. הוא למד אותו בעצמו מגיל צעיר אבל הוא לא אהב לעסוק ברוקחות, הוא רצה לעסוק בספורט, הוא היה ספורטאי במכבי ואחר כך נשיא מכבי בבוחוש. הוא התאמן ברכיבה על אופניים ועסק גם באיגרוף. אבי היה גם עיתונאי פעיל בארגוני הספורט. מאוחר יותר הפך להיות סוכן אמנים. ככזה, הוא הביא לבוחוש אמנים ובהם גם את ננסי ברנדיס טרם עלייתו מרומניה לארץ. אבא הכיר את אימא מהמגורים בשכונות והתחיל לעבוד בבית הקולנוע שלה, אחר כך הוא נהיה השותף שלה בבית הקולנוע. הם התחתנו והמשיכו גם לנהל את המסעדה של סבתא פסי. אני נולדתי אחרי שבע שנות נישואין, בכל שנה ביום ההולדת שלי איפשר אבא כניסה חופשית לקולנוע לכל האוכלוסייה של העיר, ככה היה שאף פעם לא יכולתי להסתיר את גילי, כולם ידעו בת כמה אני לפי מספר הפעמים שהיו בקולנוע וראו סרט בחינם. כך היה המצב עד שבית הקולנוע נלקח מאיתנו בזמן מלחמת העולם השנייה.

זמן מלחמת העולם השנייה

בשנים המוקדמות מאוד של ילדותי, השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה – אינני זוכרת הרבה מהן, כל שאני יודעת הם מסיפורים של הוריי. אחד הזיכרונות הראשונים שהיו לי זה שהלכתי ללמוד בלט אצל אישה גרמניה וזיכרון נוסף – באחד הימים הייתי עם אבא שלי בתחנת רכבת, פתאום הגיע לשם ראש העיר. הוא פנה אל אבי ואמר: "מה אתה עושה כאן, ז'ייד", ונתן לו שתי סטירות. ראש העיר ידע שאבי יהודי כי הוא ענד את הטלאי הצהוב. אני זוכרת גם שבתחילת המלחמה הייתה לי תמונה עם טלאי כזה על הבגד. אני הייתי קשורה מאוד לאבא, ככה שהמקרה הזה היה קשה מאוד בעבורי. הרומנים פעלו יחד עם הגרמנים. אני לא זוכרת שראיתי צבא גרמני בבוחוש אבל בקרב הרומנים הייתה אנטישמיות. כתוצאה מהמצב לא למדנו בבית הספר וגם לא היה גן יהודי, רק בסוף המלחמה נפתח גן יהודי, הגן נפתח בגלל שהיו יהודים שגרו בכפרים האחרים שהיו קרובים לאזור המלחמה וכך התרכזו יהודים רבים וניתן היה לפתוח גן ילדים.

שנות הבחרות

לאחר מכן למדתי בבית הספר היהודי. בבית הקשר ליהדות לא היה חזק, אימא הדליקה נרות שבת וגם חגגנו את החגים היהודיים כמו חג פסח ויום כיפור, אבל ההורים לא שמרו שבת וגם לא שמרו כשרות. בבית הספר היהודי למדנו עברית ובבית הספר הממשלתי למדתי גם רוסית, לאחר מכן למדתי בתיכון וכשסיימתי היה ברור לי שאני רוצה ללמוד רפואת שיניים בבוקרסט. הבעיה הייתה שבתיכון הושמט מקצוע אנטומיה ולמדנו רק ביולוגיה. חששתי מאוד מבחינת הכניסה ומהנושא שלא למדתי. בבחינות היה קשה מאוד להתקבל, לכן לקחתי ספר אנטומיה מכיתה קודמת ולמדתי אותו על בוריו. כשהגעתי לאוניברסיטה היו שם קרוב ל- 30 מתמודדים ואני הייתי הצעירה ביותר, רק בת 16, הלכתי למזכירה והיא אמרה: "בגלל הציונים הגבוהים שלך בתיכון את מתקבלת ללא בחינה". כך התחלתי את לימודי רפואת השיניים שלי בבוקרסט.

הנישואין לישראל בעלי

באוניברסיטה הכרתי גם את ישראל בעלי, ולאחר שנתיים של הכרות, הוא הגיע אליי ואני נסעתי לביתו, שם נתנה לי אמו בכל בוקר קפה שחור שעליו קרום חלב שמנתי שנקרא "קאימק", קראתי לישראל שישתה זאת כי התביישתי להגיד שלא אשתה זאת בגלל הקרום ואני שתיתי קפה שחור מהפינג'ן. התחתנו בחנות של דוד שלי בבוחוש בחתונה עם 75 איש ואוכל ביתי של אימא שלי. גרנו בבוקרשט, היינו עדיין סטודנטים, שכרנו חדר אצל רופא שיניים, בחופשות מהלימודים עבדתי אצל ד"ר ליאון צ'רפק. הוא לימד אותי על המכשירים ועל הטיפול בהם בהמשך עבדתי בתור אסיסטנטית ובשנה השלישית כבר הכניסו אותי לעבודה. עשיתי עקירות, לעולם לא אשכח את העקירה הראשונה שעשיתי: הפציינטית הייתה בחורה גבוהה ויפה שגרה בכפר של הונגרים ליד העיר, אני ביצעתי את העקירה בצורה חלקה וטובה וכשהסתובבתי בחזרה אל הפציינטית כדי לסיים את הטיפול פתאום לא ראיתי אותה, התברר שהיא  התעלפה ונפלה לרצפה. קראתי מיד לטכנאי שהרים אותה וכמה דקות אחר כך היא פתחה את העיניים – איזו חוויה זו הייתה עבורי… בשנה הרביעית, ב-1960 עבדתי בקליניקה של האוניברסיטה. יום אחד הגיעה לקליניקה פרופסור לצרפתית, הייתי צריכה לקחת את המידות לשיניים תותבות ולא ידעתי שבמקרה של פציינט שיש לו זקן יש צורך לשמן קודם את הזקן כדי שלא יידבקו עליו חומרים שונים. ביצעתי את המדידות קודם בגבס ואחר כך בחומר מיוחד שהיה דביק, החומר המיותר שגלש מהפה החוצה נדבק לו לזקן, לאחר הטיפול נאלצתי לנקות בבנזין שערה שערה את הזקן .למזלי הפרופסור היה אדם עדין ולא עשה עניין מהתקרית, אבל אני זוכרת אותה עד היום למרות שעברו מאז כשישים שנה!!!

הולדת הילדים והעלייה לארץ ישראל

ב-12 במאי 1961 נולדה בתי בכורתי רחל. כשנולדה, נתנו לה שם מקומי – רוקסנה. לאחר שלוש שנים, ב-18 בינואר 1964, נולד יעקב ששמו ברומניה היה קלאודיו.

רצינו אז מאד לעלות לארץ ישראל, קיבלנו את האישורים לעלות לארץ וב-9 ביולי 1973 עלינו. התקופה של שלושת החודשים עד העלייה הייתה קשה ביותר, חיינו בפחד מכל דבר קטן שנעצר על עניין של מה בכך. רצינו כבר לצאת מרומניה וחששנו שתהיה איזו תקלה ברגע האחרון. מכיוון שהמשכורות של הרופאים היו נמוכות כי כולם עבדו במרפאות ממשלתיות, לא הייתה ברירה והוספנו הכנסה בצורת מתנות שקיבלנו מהפציינטים הכפריים שהביאו לרופאים, מצרכי מזון כמו: ביצים, חמאה, קמח, עופות, עוגות. הדבר היה כמובן אסור בהחלט במשטרה שראתה זאת כשוחד, ותמיד חשדה וניסתה להוכיח זאת. בתקופה שלפני העלייה המשטרה שלחה למרפאה של ישראל אישה כפיתיון: היא הביאה לו במתנה מצרכי מזון, אלא שישראל הרגיש בכך ולא הסכים לקבל ממנה דבר. דבר נוסף, לישראל היה תחביב לצוד ארנבות, לשם כך הוא קיבל רובה ציד ובתקופה שלפני העלייה, מישהו רמז לו שיבואו במשטרה לחפש את הרובה לכן הוא נסע מחוץ לעיר מסר אותו בחזרה למי שנתן לו אותו.

באותה תקופה הקאתי הרבה מאוד, זו תגובה גופנית ללחצים נפשיים שעברו עליי. ב-9 ביולי 1973 עלינו כל המשפחה, כולל ההורים של שנינו, על מטוס וטסנו לארץ אני והוריי וכן אמו של ישראל בעלי. הגענו לארץ, בתחילה לקריית ים, שמה למדנו עברית ואחר כך עברנו לטבריה. אלא שאז התחילה מלחמת יום הכיפורים במשך שלושה שבועות, עד הפסקת האש חיינו במקלטים. לאחר הפסקת האש כבר דירתנו בטבריה הייתה מסודרת, הבאתי אלינו את אימא של ישראל, את הילדים וגם את הוריי. הוריי עברו את המעבר לטבריה יפה מאוד, אבי היה בן 75 ואימא בת 72, הם אהבו מאוד את הארץ. אני עבדתי בקופת חולים כרופאת שיניים אבל רצינו לפתוח מרפאה פרטית. דוד של ישראל עזר לנו מאוד והלווה לנו 5000 לירות שבאמצעותן הזמנו לפני התחלת מלחמת יום הכיפורים ציוד חדש למרפאה מיפן. אבל בגלל שפרצה המלחמה, הציוד לא הגיע כך ששנה שלמה חיכינו לו. כשהציוד הגיע פתחנו קליניקה פרטית בבית שלנו, זה היה בשנת 1977, פרנסנו שבע נפשות ועבדנו קשה. הילדים התרגלו לזה שאנו עובדים שעות רבות, חיינו בבית את רפואת השיניים. אני זוכרת כשיום אחד רחל שאלה אותי לכמה זמן לשים את האוכל בתנור, עניתי לה: "שתי סתימות ועקירה".

כך חלפו השנים, רחל התחתנה עם אדי אך אדי נפטר באופן פתאומי מדום לב בגיל 44. עברנו תקופה קשה מאוד, אבל לשמחתנו יש להם שלושה ילדים, נכדינו האהובים – תמי אורי וניצן.

יעקב הלך בעקבותינו ללמוד רפואת שיניים, במהלך לימודיו הוא פגש את קלרי, גם היא רופאת שיניים. הם התחתנו וגם להם יש שלושה ילדים :טוני יולי ויונתן. לאחר 45 שנים של עבודה ברפואת השיניים החלטתי לצאת לפנסיה. היום אני הרבה בבית, עוסקת בפעילויות של פנסיונרים: אני משחקת ברידג', קוראת הרבה וצופה בטלוויזיה.

הזוית האישית

אושרת הסטודנטית המתעדת: אני כמראיינת נהניתי מאד מכל רגע במחיצת פטרינה. היא אישה משכילה, עניינית, טובת לב ומאירת פנים, וניתן גם לראות לפי הסיפורים שבחרה לספר שהיא בעלת חוש הומור. פטרינה עברה חיים מורכבים, הפרוסים על פני שנים רבות ובארצות שונות, אבל לאורך המסע הזה שלה היא בחרה להתמקד בכל הדברים החיוביים, אלה שקידמו אותה ולא החלישו אותה. גם היום כאשר היא וישראל בעלה לא בכוחותיהם, מאד נעים להיות במחיצתם משום שהם אנשים אופטימיים חסרי תקנה, שמודים לבורא על עצם החיים ועל כך שהמצב יציב ולא יותר גרוע… וכן הם יודעים להכיר טובה לילדיהם ונכדיהם המסורים שלא עוזבים אותם לרגע וכמובן להנות בכל שניה מהנינים המתוקים. ההסתכלות המיוחדת והבריאה הזאת על החיים, לא יכולה להתחיל עכשיו בגיל 85, אלא היא תוצאה של שנים רבות של עבודה עצמית להסתכל על החיובי ולא על השלילי בכל עניין בחיים, וזהו לימוד שאני לוקחת איתי לחיי הפרטיים, בתקווה שאצליח לעשות זאת כמותם.

פטרינה: הרגשתי שזה לא היה ראיון, הרגשתי שאנחנו משוחחות כמו חברות ואני מספרת חוויות מהעבר באווירה נעימה מאוד. נהניתי לשתף, הגעתי לגיל שהעבר יותר משחק תפקיד מאשר ההווה. בגילי נחמד תמיד להיזכר.. המסרים שלי לדור הצעיר: תקבלו את החיים בהרבה הבנה וסבלנות, תלמדו כדי שתצמחו ותהפכו למועילים בחברה. האהבה וההבנה עבור הסובבים אתכם יביאו אתכם רחוק.