מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל דוידוביץ ואני מתעדת את סיפורו של סבי אבי דוידוביץ במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר רקפות בראשון לציון.

סבי נולד בשנת 1955 בתל אביב – יפו.

סבא מספר: 

שמי אבי דוידוביץ, בגיל שלוש לקיתי בקצרת (אסטמה). הרופאים אמרו שהיא נובעת בגלל אלרגיה. לי, שהמחלה הייתה כמו דיבוק, לא באמת שינה מה מקור המחלה. מה שהעסיק אותי במשך תשע שנים, עד שהיא נעלמה כלעומת שבאה, היה למה אני לא כמו כל הילדים.

בתחילת שנות השישים, כשהייתי ילד, הטיפול במחלה היה מוגבל מאד. משאפים אישיים – אם היו – לא היו בהישג יד של מרבית המטופלים בארץ. המענה הרפואי במקרה של התקף היה כדורים ובמצבים חריפים – זריקה. הומלץ מאד לשהות במקומות יבשים כמו ערד וגדרה. היו רופאים שטענו, ובדיעבד התברר כי צדקו, כי בגיל ההתבגרות המחלה תחלוף. הבעיה היא כי כשאתה ילד צעיר גיל ההתבגרות נראה לך כמו אליהו הנביא בליל הסדר.

הוריי, שדרשו בטובתי, לא חסכו בכל מאמץ כדי למצוא מזור למחלתי, ולקחו אותי לכל רופא מומחה – היה התשלום אשר היה. לימים, כשהייתי בכיתה א', נודע להוריי על מרפאת מומחים של שני רופאים שהתיימרו לרפא חולי קצרת. אמי, עליה השלום, התייעצה עם הרופאה הצדקת שלי, ד"ר חנה סנה, שנסתה להניא אותה מלקחת אותי לאותה מרפאה. למרות זאת, ומתוך דאגה עמוקה למצבי ותקווה גדולה לריפויי, החליטו הוריי לקחת אותי לשם מבלי לספר לה. הטיפול כלל זריקה בשריר היד, אחד לשבוע או שבועיים, בכל פעם ביד אחרת. אני מניח שהטיפול עלה הון עתק – אך לא רק שהוא לא הועיל, אלא כנראה הוא גרם להחלשתי, עד כדי כך שלא יכולתי לשאת את ילקוט בית־הספר. בזמני התיקים של הילדים שקלו להערכתי כמחצית ממשקלם היום.

ילדותי כילד חולה בקצרת לא הייתה סוגה בשושנים. פעם שיחקתי כדורגל עם כמה ילדים מהכיתה וקיבלתי התקף. הילדים לקחו אותי הביתה. פעם קיבלתי התקף וד"ר סנה אמרה שהיא נותנת לי זריקה ואם היא לא תועיל יש ללכת לבית החולים. הזריקה הואילה. כך הייתי בין הילדים החלשים בכיתה – פיזית וגם לימודית. הישגי בספורט – קפיצה לרוחק ולגובה, ריצות וכיוצא באלה – היו נמוכים בהרבה מבני גילי. ההיעדרויות הממושכות מהלימודים נתנו את אותותיהם בציונים. החלום שלי היה רק להיות כמו כולם.

בכיתה ז' עברתי את התקף הקצרת האחרון. הגעתי לכיתה ח' יחסית בריא, אבל כשאני נחשל בלימודים ובכל פעילות גופנית. בתחילת כיתה ח' התוודעתי לחבר של אחי שלמד ג'ודו אצל האיש והאגדה – גדי סקורניק. אותו חבר שכנע אותי כי דווקא בגלל מצבי הפיזי, האימון בג'ודו אצל גדי יעמידני על שתי רגליי. הוריי הסתייגו מהרעיון ובסופו של דבר התעקשותי הנחרצת אפשרה לי להירשם למכון.

האימונים הראשונים במכון גדי היו קטסטרופליים. לא הצלחתי לבצע כמעט אף לא תרגיל אחד. אפילו את החימום שבתחילת האימון בקושי עשיתי. גדי נתן לי "שיעורי בית". הוא שאל כמה שכיבות סמיכה אני יכול לעשות ברציפות. חמש הייתה התשובה. "מחר אתה עושה שש וכל יום מוסיף אחת. ובאימון הבא תגיד לי איך הלך"; וכך גם היו שיעורי הבית לגבי כפיפות ברכיים. למותר לציין כי הקפדתי הקפדה יתרה למלאם.

בתוך כשלושה חודשים הישגיי באימון הגופני בבית הספר היו "כמו כולם" – כמעט בכל מקצועות הספורט. את הפער במשחקי הכדור למיניהם כבר לא יכולתי לסגור. אבל היו מקצועות שהישגיי היו אף למעלה מהממוצע. כך למשל בריצת 60 מ' ובשכיבות סמיכה. לסגירת הפערים בלימודים נדרשו קצת יותר שנים – עשרים ליתר דיוק – אבל גם הם נסגרו.

הג'ודו בכלל וגדי בפרט אפשרו לי את הגשמת החלום – להיות כמו כולם, ובעניינים מסוימים אף קצת יותר.

משפחתו של סבא אבי 

קישור לסרטון – ראיון עם  אמו של אבי – זלמה  

קישור לסרטון – דניאל הנכדה מראיינת את סבא אבי על ילדותו ובית הוריו – חלק 1

קישור לסרטון – דניאל הנכדה מראיינת את סבא אבי על ילדותו ובית הוריו – חלק 2

קישור לסרטון – דניאל הנכדה מראיינת את סבא אבי על ילדותו ובית הוריו – חלק 3

הזוית האישית

סבא אבי ודניאל: הפרויקט הזה היה חוויה בלתי רגילה, גם בזכות המורה, הגב' עינת אבוהב קוזניץ, שניהלה אותו בכישרון ובמסירות רבה. מעבר לקשר הביוגרפי שנוצר בין הסב לנכדתו, תרם הפרויקט לקשר הבין אישי ביניהם.

דניאל מאחלת לסבא שלה בריאות וחיים ארוכים. הסבא מאחל לדניאל שלא תפסיק לחלום ותשאף להגשים את מרבית חלומותיה.