מאגר סיפורי מורשת

סבתי בלה נולדה בשנת 1960, במגילוב פדולסקי שבאוקראינה, עיר קטנה יחסית עם כ -30,000- תושבים בסך הכל . לסבתא של סבתי קראו בלה ועל שמה גם סבתא שלי נקראה כך .

את עיר מולדתה סבתא מספרת כי היא מכירה כמו כף ידה, היא צברה במקום זה זיכרונות רבים, הגשימה את עצמה ואת חלומה ופגשה את אהבת חייה .

זיכרון ילדות

סבתא מספרת כי גדלה לבית חם ואוהב יחד עם אחיה הקטן, אלכס, עליו נאלצה לשמור לעיתים קרובות, בעוד שהוריה עבדו יחדיו במפעל בעיר. סבתא מספרת כי היא ואחיה עשו הכל יחדיו, הם היו הולכים לבתי קולנוע, ספריות, תיאטרונים ופארקים. אולם, מידי פעם היא הייתה מייחלת להיות לבדה, במיוחד בגיל ההתבגרות, אך זה לא התאפשר במשפחתה.

עם זאת, סבתא שמחה לציין כי בזכות כך למדה מהי אחריות, היא גדלה להיות אישה עצמאית, אחראית וגאה בעצמה ובכל מעשה ידיה, אותם השיגה בזכות עצמה ומסירותה. היא מאמינה כי רכשה תכונות אלה במהלך ילדותה בשמירה על אחיה. סבתא מספרת בגאווה כי אביה עבד במפעל כ- 45 שנה, הוא מעולם לא התלונן על דבר והכיר תודה על הקיים. סבתא מביטה אל אביה בהערכה כנה ואהבה טהורה, היא אומרת כי הוא היה האדם הראשון שלימד אותה מהי מסירות, אחריות, הכרת תודה והערכה, ערכים אשר מלווים אותה עד היום, ערכים אשר הורישה גם לבתה.

אהבה ממבט ראשון

כשסבתא הייתה בת 17 היא הוזמנה למסיבה של חבריה לכבוד חג המולד, בתום המסיבה חזרה לביתה ובדרכה נתקלה בסבי, חייל באותה התקופה בן 21. סבתא טוענת כי זו הייתה אהבה ממבט ראשון וכי גורלם הוא זה שהוביל אותם למקום בו הם כיום, מאוהבים כבר כ-44 שנים יחד, עם בתם ונכדיהם.

בעוד שסבי שירת בצבא, סבתי נשלחה ללמוד במכללה ראיית חשבון. המרחק בין שניהם ופער הגילאים הקשה על שמירת הקשר אך הם לא ויתרו על אהבתם. לאחר תשעה חודשים בהם היו יחדיו, סבי הציע לסבתי נישואים והיא כמובן והסכימה. אולם, סיפור אהבתם נראה כי הגיע לסיומו לאחר שהוריה של סבתי סירבו בכל תוקף לחתונתם. לאחר חודשים ספורים של התעקשות, נחישות ומסירות מצד סבי, הם נישאו בהסכמת ההורים בחתונה מפוארת וגדולה בעיר מולדתם.

סיפור הגשמת חלום והעלייה ארצה

מילדותה ועד היום, המאכל האהוב על סבתי הוא תפוח אדמה מטוגן בשמן. זו נשמעת כבחירה פשוטה וצנועה אך מאחוריה מסתתר סיפור ילדות מרתק. עוד בצעירותה לסבתי התעוררה משיכה עזה לאוכל. בעוד שהוריה היו עסוקים, סבתי נאלצה למלא את מרבית מטלות הבית בכוחות עצמה אך האהוב עליה היה הכנת ארוחת הערב. בתור ילדה ללא הידע הדרוש סבתי לא ידעה להכין דבר מלבד תפוחי אדמה, ולכן בכל ערב מחדש הייתה מכינה לה ולמשפחתה תפוחי אדמה מטוגנים. היא הייתה עושה בהם ניסויים, משנה את צורתם, מתבלת אותם אחרת, בכל יום הפתעה חדשה. וכך ממאכל פשוט סבתי הפכה את תפוח האדמה למאכל עיקרי בעל וריאציות שונות ורבות.

לאחר שסבתי למדה כי אהבתה לאכול היא כה עזה היא החליטה כי בזאת היא רוצה לעסוק בעתידה. אולם, חייה לא האירו לה פנים. סבתי נאלצה לוותר על חלומה וללמוד ראיית חשבון בשל בעיות כלכליות רבות במשפחתה. אך היא מעולם לא ויתרה על חלומה בליבה. היא המשיכה להאמין כי יום אחד היא תפתח מסעדה ותשגשג בדרכה שלה. כ-10 שנים של חסכונות בלתי פוסקים, ויתורים, דאגות ומאמצים רבים, יחד עם סבי, סבתא הגשימה את חלומה מן הילדות ופתחה עסק משלה, מסעדת "סטיב" על שם נכדה הראשון.

את המסעדה סבי וסבתי ניהלו כ-24 שנים רצופות בעליות ומורדות אך עם אותה תשוקה ואהבה עזה אשר קרנה משניהם עוד מילדותם. המסעדה זכתה להצלחה רבה בעיר מולדתם ואף רבים מן הערים השכנות היו מגיעים לטעום ממאכליהם המגוונים.

בשנת 2019 נאלצו לוותר על חלום זה כדי לעלות לארץ ישראל. סבתי הרגישה כי כבר הגשימה את חלומה, יישמה ולמדה מניהול מסעדתה ככל יכולתה וכעת הגיע הרגע להתאחד עם משפחתה. לאחר שנים של שיחות וידיאו, טיסות בלתי פוסקות ושמירה על קשר מרחוק, סבי וסבתי ארזו את חפציהם, מכרו את מסעדתם ועלו ארצה.

סבתא מספרת כי ככל שהזמן חלף כך המרחק הכאיב יותר ויותר ופעמיים בשנה אינן מספיקות לה עוד כדי לראות את שלושת נכדיה. סבתא אומרת כי העלייה לארץ ישראל הייתה מלווה בחששות רבות וקשיי התאקלמות רבים: שפה, אקלים, רכישת דירה ועוד רבים נוספים. אולם, החיבור אל המולדת היה מיידי ובעזרת הוריי הם צלחו זאת בהצלחה רבה וכיום חיים חיים מאושרים עם משפחתם.

סבתא אומרת כי מבחינתה היא החליפה מקור אור אחד באחר, חלום אחד בחלום אחר ועל זאת היא לעולם לא תתחרט.

הזוית האישית

ניקול: נהנתי רבות מחוויה זו, למדתי והכרתי את סבתי לעומק ואף היא אותי, בילינו שעות ארוכות יחדיו בכתיבת העבודה והעמקנו את חיבורנו אחת עם השנייה.