מאגר סיפורי מורשת

שמי נעם גור, אני מתעדת את סיפור חייה של סבתי, פרחיה גור ז״ל. את סיפור חייה שמעתי מפי דודתי חסי וינרב ואבי צחי גור. היא נפטרה כשהייתי בת 12. כך סיפרו לי ילדיה של פרחיה:

"אימא פרחיה נולדה בבז׳ז׳ין שבפולין ב-כ"ג תמוז 1932. בת לסבא דוד זיכר ולסבתא חיה רחל לבית גוטקינד.

אביו של סבא דוד, רבי מנחם יעקב, חי בלודז׳ והיה חסיד ראדז׳ין. אמו, לאה מבית פאלטו, הייתה מצאצאי רבי יוסף יום טובץ בעל ה״תוספות יום טוב״. הם גידלו בלודז׳ עשרה ילדים. רבי מנחם יעקב נחשב למשכיל מאדֿ, קרא וכתב בעברית ושלח את בניו לתלמוד תורה של חסידי ראדז׳ין. הוא הלך לעולמו בגטו לודז׳ בגיל 82.

אביה של סבתא חיה, רבי נחמן גוטקינד, היה גם הוא מחשובי הקהל בפולין. בשנת 1912 ביקר בישראל ולאשתו ברכה ולילדיו סיפר שהוא נוסע לרגל קניית סחורה ברוסיה. מורו בארץ כתב גלויה למשפחה בפולין, וסיפר להם שהוא בישראל ושהחליט לעלות ולהתיישב בה. רצה הגורל ובדרכו חזרה נסע דרך רוסיה לקנות סחורה לחנות הגלנטריה שניהל, אך ב־1914, בפרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הסחורה לא הגיעה לידיו והוא ירד מנכסיו ונשאר בפולין. סבא דוד וסבתא חיה נישאו בבז'ז'ין בשנת תרפ"ד 1924.

ביוני 1935 יצאו בדרכם ארצה על האונייה "פולניה". בדרכה עגנה האונייה בבוקרשט, שם ירד סבא דוד לנמל כדי לפגוש את אחיו שעזב את פולין קודם לכן עם אשתו בגלל שהיה "פחות דתי", ולא רצה לבייש את הוריו.

עם הגיעם ארצה נאלצו לגור מספר שבועות בדירת הדוד מוניש בשכונת שפירא בתל אביב. היו אלו חודשי הקיץ הלוהטים וסבתא חיה בקושי הסתגלה למזג האוויר החדש. הדודה שרה – אחותה הגדולה – שהייתה כבר בת עשר, נשלחה לבית ספר תלפיות והייתה הולכת מרחק רב בחולות תל אביב, ואילו אימא נשלחה לגן ילדים של בית יעקב.

אימא למדה בילדותה בבית ספר לבנות "מזרחי". היא הייתה ילדה שובבה ולא פעם נקראו סבא וסבתא למנהלת ושמעו ממנה מוסר כדי שינזפו בבתם. אימא סיפרה כיצד נהגה לקפץ על שולחנות בכיתה ובגלל שהיה לה כתב יד יפה נענשה בעריכת מערכת השעות של בית הספר. אז גם שינתה את שמה מבלומה לפרחיה, שכן היה נהוג לבחור בשמות עבריים פני השמות הגלותיים ("עיברות").

היא הייתה חברה בתנועת הנוער "המזרחי" ובמקביל לחברותו של אבא בהגנה גם אימא הצטרפה בגיל צעיר לשורות הארגון, למרות האיסור שהטילו עליה הוריה. היא הייתה קופצת בחשיכה מחלון הצריף וחוזרת אליו מאוחר בלילה בתקווה שלא תיתפס. הם עסקו אז בהדבקת כרוזים ובפעילות מחתרתית נגד שלטון הבריטים. דודה שרה שהייתה בוגרת יותר, השתתפה בעליה לביריה, שירתה בחטיבת הראל, הייתה באחת משיירות הל"ה, ובין הנצורים בירושלים וגוש עציון.

בהיותה בת 17 הצטרפה פרחיה הצעירה לגרעין הכשרה של הנוער המזרחי בקיבוץ יבנה שהועבר אח"ב לקיבוץ אחדות. היא התגייסה לצבא במסגרת הנח"ל בשנת 1950 כחלק מגרעין ז' בקיבוץ סעד, שם הכירה את אבא.

סבתא פרחיה בעת השירות הצבאי

אבא ואימא נישאו בא' בשבט תשי"ד 1954 באולם קטן בתל אביב. לבקשת סבא דוד לא היה צלם בחתונה "כדי שלא יפריע לרב המסדר את החופה". לכבוד החתונה יצאה סבתא שרה עם כלתה הטריה פרחיה וגיסתה שרה גרשטנקורן (מהמושב זקנים בויזניץ) לרחובה של העיר, לנחלת בנימין, לקנות בד לחליפת החתן! בעלי החנויות יצאו לקדם את פני הגברות המכובדות וציפו לרווחים נאים… הפולניות אילצו את הסוחרים להוריד את גלילי הבד מן המדפים הגבוהים ביותר, עשרות בדים נפרשו לפניהן והובאו אחרים… אימא הצעירה, שלא הבינה למה משנה כיוון הפסים בבד והיתה נבוכה מאוד, לא שכחה את האירוע והבטיחה שהיא יותר לא הולכת איתן לקניות!

לאחר נישואיהם עברו הזוג הצעיר, עקיבא ופרחיה, גור לגור בבני ברק. הם בנו בית קטן ברחוב יהודה הנשיא, דו משפחתי בשכנות לדוד ישראל וחנה גור (שמאוחר יותר היגרו לארצות הברית) על חלקת אדמה שקיבלו בחכירה בעזרת סבא יצחק. אבא עשה רישיון נהיגה על אופנוע ועבד בתור אורג במפעל טקסטיל. אימא המשיכה לעבוד בויצ"ו בת"א. (היא התחילה לעבוד שם מיד אחרי שחרורה מהצבא. שנתיים לפני כן) שם עסקו במלאכת רקמה ועבודת אמנות ביד. הם חיו בצניעות. מקרר חדש קבלו רק לאחר שנולדה לאה, הבת הבכורה, כשנתיים לאחר נישואיהם (עד אז השתמשו בארגז קרח).

המשפחה הצעירה

בסוף שנות השישים, החליטו ההורים להפוך משכירים לעצמאיים. אבא הקים עסק בשותפות עם אדם בשם אלכס. יום אחד, אלכס נעלם, השאיר את אבא עם חובות גדולים. ההורים שינסו מותניים ולא ויתרו. בעזרת סבא דוד ובעצתו, הם פתחו מחדש את החנות: "בית מסחר לצרכי מספרה" ברחוב הנגב 12 בתחנה המרכזית בתל אביב. שניהם עבדו במרץ, והעסק החל לשגשג. עם השנים התרחבה החנות והפכה לסיטונאות מצליחה וידועה בתחום המספרות בארץ. הם היו הסוכנים הראשיים של חברת השיער "וולה" בתל אביב וטקס קבוע היה מדי שבוע, כאשר אבא היה מביא ברכב המסחרי שלו הכחול ארגזים על ארגזים של סחורה, ואנו הילדים היינו פורקים את הסחורה למחסן שבחצר הבית. לימים הפך העסק לחברה בע"מ.

אימא ואבא זכו ל-15 נכדים נהדרים. הם התרגשו ודאגו לקראת לידתו של כל אחד מהם, וליוו אותם באהבה מילדות ועד בגרות. עם דוד נסעו למרוקו, עם מיכל לפטרה ועם עדי והילה, לקפריסין. ביום שישי אחד, כשהיו הגדולים שבחבורה בגיל בית הספר היסודי, הזמינו אותם סבא עקיבא וסבתא פרחיה לארוחת צהריים. החבר'ה אהבו מאוד את הרעיון ובקשו לחזור גם בשבוע שאחריו ולבוא לאכול אחרי הלימודים. מאז, החל מנהג, למעשה מפעל. היינו מגיעים בכל צהרי שישי, כולנו, ולפעמים מביאים חברים. והתפריט היה קבוע! במשך שנים! מרק עוף עם אטריות או אורז ושניצל עם ציפס… אכלנו בתורנות ליד השולחן הקטן במטבח, זה מסיים והאחר מתחיל, הבית היה מלא שמחה, זו הייתה הזדמנות להפגש עבורנו האחים, ועבור הנכדים – הבני דודים. וכמובן עבור אימא ואבא לראות ולהתעדכן. אימא הייתה מגישה ואבא שטף כלים. אחרי שאבא נפטר, אימא המשיכה במנהג עוד מספר חודשים ואז החליטה שדי לה וזהו. בהתחלה הבנו, אחר כך הצטערנו והתגעגענו כולנו למפגש המשפחתי. הנכדים כתבו עצומה, ביקשו, הסבירו – אבל אימא עמדה בשלה.

לקראת סוף 2008 אימא נפלה במדרגות הבניין בו גרה, ושברה את הקרסול. הרגל הושמה בגבס לזמן ממושך אך ללא הצלחה. היא עברה סדרת ניתוחים בבי"ח מאיר בכפר סבא, הייתה מאושפזת מספר פעמים. פצעי הניתוח סירבו להגליד, והנמק הלך ופשט. אימא הבינה היטב את מצבה וביקשה שנכבד את החלטותיה…

אימא נגאלה מיסוריה בי"ב באייר 2009 כשכולנו סביבה, בת 77 במותה.

היא נקברה בקריית שאול בסמוך לקברה של דודה שרה אחותה. על מצבתה כתבנו: לב חכם, עין טובה ואוזן קשבת. היא היתה אישה חכמה ובעלת חכמת חיים גדולה. היא ידעה לראות ולהבחין ולהיות עזר כנגדו של אבא, והייתה אוזן קשבת עבורינו הילדים ובמיוחד עבור הנכדים. בכל פעם שהתעוררה מחלוקת, היו הנכדים מספרים לסבתא ושומעים לדעתה ועצותיה. היא ידעה להעיר להם בעדינות ולייעץ, לעודד ולנחם בשעת הצורך. אימא הייתה בעלת חסד ויחד עם אבא עזרה לכל נזקק ותרמה ביד נדיבה גם אחרי מותו. היא אהבה את הבית וחיה בצניעות כל חייה, מנווטת את המשפחה בחוכמה ובטוב לב.

הזוית האישית

נעם: היה מרגש לשמוע שוב את סיפורה של סבתי שנפטרה כשהייתי בת 12. לשמוע את זכרונותיהם של אבי ודודתי ולהעלות זיכרונות. סבתא שלי היא אישה מעוררת השראה בעיניי וזאת זכות לצרף את סיפורה למאגר סיפורי המורשת.