מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה לפני קום המדינה. את ליל הכרזת העצמאות, ליל הקמת המדינה ב 1948, איני זוכרת למרות שהסיפור על היציאה לרחובות והשמחה הספונטנית ואיך הייתי כל הלילה על כתפי אבי סופר לי פעמים רבות.

גדלתי בארץ ישראל של הצנע וקליטת העלייה, והורים שעלו מתוך בחירה לפני מלחמת העולם השנייה. ילדות צנועה בבית פוליטי. נעורי עברו עלי בשומר הצעיר ועם הגרעין של השומר הצעיר הצטרפתי לקיבוץ חצור, שם גדלו ילדי. אחי היחיד נהרג בקרב על כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים.

מילדותי המוקדמת יש לי זיכרונות מעטים, הבזקים, בגיל שנשארים ממנו רק זיכרונות מרגשים במיוחד.

 ליל שחרור חיפה:

אני זוכרת שהבית שלנו, ברח' ברזילי 30 היה הבית לפני אחרון באזור היהודי. מעבר לכביש היה האזור של שכונת חליסה שבשלב זה הייתה בידי הערבים. אני זוכרת שלבית השכן לנו, שהיה בית אחרון יהודי, היו סולמות במרפסות (שלוש או ארבע קומות), ומשם היו האנשים עולים ויורדים לבתיהם. זוכרת רק שאהבתי להביט בהם מטפסים.

לימים, כשבגרתי, הבנתי שהייתה הרבה מתיחות באוויר והרבה אירועים ביטחוניים ולכן נאסר על האנשים להכנס לבתיהם מהחזית, פן יחשפו לירי עליהם.

ואז, בלילה אחד, הבתים בהאפלה מוחלטת ובאוויר – מתח. אבא איננו בבית, הוא "נלחם" אמרה לי אמא, ואני ואחי בבית עם אמא. ישבתי על כסא קטן ושתיתי תה שהיה על כסא גבוה ממנו, כשנכנסה ציפורה, חברה של אמי, ואמרה שצריך לעבור אליה (ובבגרותי הבנתי שידעה על סיכונים צפויים באיזור הרחוב שלנו בלילה זה). כולם זירזו אותי, למרות שלא הבנתי למה… ואז התחלנו לעבור באפילה מעל גדרות בחצרות הבתים (כדי לא לעבור בגלוי ברחוב המסוכן), מחצר לחצר. זוכרת שמרימים אותי ואת אחי, אמא מצד אחד, וציפורה מצד שני, עד הבית המרוחק של ציפורה. אני זוכרת שישנו באותו לילה במיטה אחת גדולה, ובבוקר כשהתעוררתי אמא אמרה לי ששיחררו את חיפה (ממש לא הבנתי מה זה אומר), ושנוכל לחזור הביתה וגם אבא יגיע בקרוב.

לימים הפכה חיפה לעיר מעורבת, רב תרבותית, וביתנו היה פתוח תמיד לאוכלוסיות שונות. את המכתב המרגש ביותר לאחר מות אמי קיבלתי מידיד ערבי שעבד אתה הרבה שנים.

מחלת הטיפוס

סיפור שגרתי –אני בת שלוש וחצי, נוסעים בחופשה לבקר חברה של אמא בחדרה, חברה מהעיירה (מושג שהיה נפוץ בקרב משפחות שרובם נשארו בחו"ל ורובם לא שרדו את מלחמת העולם השנייה). ושם בין החולות האינסופיים, בבית המבודד (כך זוכרת) קיבלתי חום גבוה. הרופא שהוזעק ובדק ואיבחן טיפוס הבטן (כך קראו למחלה אז) והזעיק אמבולנס שפינה אותי לבית חולים (את בית החולים איני זוכרת), ושם הוחלט להעביר אותי לבידוד בבית כדי למנוע את הפצת המחלה. אחי פונה לבית השכנים, ונאסרה הכניסה לביתנו.

אז איך מרפאים מחלה זיהומית כמו טיפוס? יש! הפניצילין, סוג האנטיביוטיקה הראשון בעולם, הניתן רק בזריקות, הגיע לראשונה לארץ, וכדי למנוע מגיפה "מקדישים" לי מנה הגונה. ואיך? אחות מיוחדת באה לביתנו כל שלוש שעות, ביום ובלילה, ומזריקה לי במזרק ענק, ומחררת את ישבני. אני זוכרת הרבה דמעות והרבה הבטחות לפיצוי, כדי שאסכים לזריקות שהיו אז הפתרון החדשני והיחיד למחלה קשה זו. אחרי שבוע גם אמי למדה להזריק, בשלב שלא יכולתי לשבת מרב פצעים בעכוזי….

זוכרת הרבה לבד במיטה הכי רחבה בבית והרבה ציפייה לבובה שהבטיחו לי כשאבריא – בובה הולכת ומדברת (שהסתברה כבובה בעלת צפצפה שמחקה קול בכי).

שלג בחיפה

בחודש דצמבר האחרון, ב- 2013, בעת הסופה הגדולה בארץ, דיברו הרבה על השלג של שנות החמישים. אני זוכרת אותו היטב – מפגש ראשון עם שלג בחצר הבית (וגם אחרון במקום זה). קר..ר..ר…, בין בובת שלג להשתוללות רצנו לתנור הנפט העגול והמסריח להתחמם. לא הולכים לגן… איזה יופי.

לא זוכרת כמה זמן ירד השלג, בטוח שיותר מיומיים, גם לא יודעת איך, אבל עברה הוראה שצריך להגיע בחזרה לגן. אני רק זוכרת שנגררתי קפואה מקור בדרך לגן, שם ניצבו כל ילדי הגן בשורה על ספסל ולפניו, מוכנים לצילום קבוצתי, מחכים לי למלא את השורה כדי שהצלם שהוזמן במיוחד יוכל לצלם. התוצאה הייתה פנים עגומות ושפתיים נוקשות. זוכרת היטב את התמונה, לא מצליחה לזכור איפה שמתי אותה….מחפשת עדיין.