מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שמעון שמעוני, נולדתי בשנת 1945, בעיר דמאר שבתימן. הבן הגדול מתוך שלושה ילדים, לזוג הורים חזקים ומסורים – אבי יוסף שמעוני ז"ל ואמי ימימה שמעוני ז"ל.

בתימן, ארץ מולדתי, גדלו והוקמו קהילות יהודיות לתפארת – גדולות וחזקות בכל רחבי תימן. במשך כל השנים, היהודים גרו לצד הערבים תושבי המקום, אך עם השנים המצב הבטחוני של היהודים הלך והידרדר, הם סבלו מרדיפות והצקות מצד המדינה והתושבים הגויים.

כאשר הייתי ילד כבן 3, חלום חייהם של הוריי, הלך והתגשם, יצאנו למסע העלייה שלנו לארץ ישראל הקדושה, בתקווה לעתיד מבטיח יותר. משפחתנו כללה את אבא, אימא, אני ואחי התינוק יששכר. העלייה שלנו לארץ הייתה במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" בשנת 1949, ובו נסענו באווירון הישר אל ארץ החלומות, ארץ ישראל.

עם עלייתנו לארץ, השתכנו במחנה עולים בעין שמר שבצפון, וכך עברנו את התקופה הראשונה בארץ הקודש, בתנאים לא תנאים, התגוררנו באוהל מרופט שבקושי מגן עלינו. הכל היה נסבל בדיעבד עד שהגיעה עונת החורף – הגשמים, סופות, הברקים והרעמים, שלג וברד בחורף ארוך וקשה. בחורף קשה זה, אמי ילדה את אחותי הקטנה, רחל. החורף היה קשה מאד, גשמים לא חדלו מלרדת, רוחות חזקות נשבו ללא הפסקה, והאוהל שלנו לא עמד במצב… האדמה הייתה כולה רכה, והיתדות שתמכו באוהל התחילו להתנדנד. ואנחנו, הילדים הרכים בני השלוש והארבע, הסתופפנו לנו בתוך האוהל, אבי יצא לפתח האוהל על מנת לסדר היטב את האוהל מפני הרוחות והגשמים. בעודו מסדר ואוטם  את האוהל, פגע בו הברק ביום כ"ד בניסן וממכת ברד זו הלך לעולמו האב הצעיר, רבי יוסף בן שמעון זצוק"ל, כשהוא רק בשנת הארבעים לחייו.

אבא השאיר אחריו אלמנה – אם למודת סבל ששכלה כמה מבניה הרכים בתימן וכעת נשארה עם שלושה יתומים קטנים. אך אימא הגיבורה לא ויתרה, עם עקביות במידת הסבלנות המרובה שהייתה לה התמודדה עם המצב הקשה, חדורה באמונה למרות שהתנאים בשטח היו גרועים מאד.

לא די בטרגדיה זו, באחד הימים באה אמי להאכיל את רחל התינוקת, וחשכו עיניה: בתה התינוקת רחל איננה בעריסה!! אימא אזרה את כל כוחותיה האחרונים ולא ויתרה. היא עברה אוהל-אוהל במחנה העולים וזעקה על השבר הנוסף שפקד אותה. כשראו כך שהיא איננה מוותרת ולא נכנעת, השלטונות שפעלו באותן מחנות נכנעו והחזירו לה את בתה החטופה.

הימים חולפים ואנחנו הילדים גדלים במעברות, עוזרים לאימא בעבודות, ואז יום אחד אימא התמוטטה. התברר שחלתה במחלת השחפת. היא אושפזה בבית החולים בחדרה לזמן לא מועט. אנחנו הילדים נותרנו לבד באוהל ללא שום דמות אחראית. כשראו כך, הגיעו אליה נציגים מממשלתיים על מנת להציע לה לחנך את ילדיה היתומים במוסדותיהם. לאימא יותר מכל היה חשוב החינוך ושילדיה יגדלו בדרך התורה והאמונה. וכשראתה אותם, עם חזותם החיצונית, לא מצאו חן בעיניה והיא שאלה אותם בתמימותה: "מדוע הנכם מגדלים את שערכם שבראש במקום לגדל פאות וזקן"?, דחתה אותם על הסף ולא השתכנעה כלל, למרות נסיונותיהם לשכנעה לדאוג לילדיה ברמה גשמית גבוהה בהרבה מזו שחיו עד כה.

לאחר ימים נגשו למיטתה נציגים של "אגודת ישראל" והציעו לה מקום לילדיה במוסדותיהם בלי לשחדה בשיפור תנאיהם הגשמיים, אך הבטיחו לה לגדל את ילדיה בחינוך טהור בדרך ישראל סבא. כשראתה אותם ראתה מראה של יהודי כשר, טהור, ואמיתי. מכאן לא היססה ונתנה את אישורה למען ילמדו ילדיה בחינוך יהודי טהור.

אימא שלי המסורה, לא ויתרה לעצמה עד להחלמתה המלאה בעודה שואבת כוחות במחשבה על ילדיה היתומים שמחכים לה וזקוקים לה. וכך זכינו בניה, אני ואחי יששכר, לגדול בתלמוד תורה שעל ידי "בתי אבות" מיסודו של מורי ורבי – הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. שם שאבנו חינוך יהודי טהור מלא בערכים כשאיפתה החזקה של אמי הצדיקה. משם הדרך הייתה קצרה ללימודים בישיבה הקדושה "פונוביז'" שם שקענו בעולמה של התורה הקדושה והשקענו את עמלנו בה. וגם רחל אחותי הקטנה זכתה להתחנך בביה"ס "בית יעקב" בראש העין ובתיכון "בית יעקב" בבני ברק. כולם זכו ללכת בדרך התורה והמצוות כפי שהתפללה ונלחמה אימא שיקרה.

השנים חלפו, וברוך ה' זכיתי לשאת לי אישה יקרה מאד – אשתי ברכה שתחי'. את ביתנו בנינו בעיר בני ברק, שם ילדינו היקרים נולדו, גדלו והתחנכו. ואפילו זכיתי לקרוא לבני הגדול ע"ש אבי – יוסף.

כאשר התחלתי לחשוב על מקור הפרנסה, הבנתי שעליי לחשוב על מסלול תעסוקה שמתאים לי, לכן בחרתי במקצוע החינוך. עם תחילת עבודתי בחינוך ילדי ישראל, הגיע לי ההבנה שהתחום בו בחרתי רגיש ומשמעותי ביותר, אני מתעסק עם נשמות רכות! וזה השליחות – הייעוד – שלי בחיים. ומאז תמיד שיננתי לעצמי שה"אני מאמין" שלי זה חינוך בחיוך! להעביר את המסרים שלי לתלמידים בנועם ובסבר פנים יפות.

בתחילת הדרך התחלתי כמורה חייל במסגרת שירותי הצבאי. לאחר מכן המשכתי כמורה קבע בביה"ס רזילי בו שימשתי כמורה חייל. משם המשכתי לתפקיד סגן מנהל בבי"ס בפתח תקווה וב"ה שמי הלך לפני וזכיתי שבבוא היום תגיע פנייה מצד הנהלת החינוך העצמאי שאשמש כמורה מנחה, ואכן בתקופה זו זכיתי להנחות מורים רבים עם תחושת סיפוק גדולה.

לאחר מספר שנים מלאות בעשייה טובה, עת סיימתי את לימודי הדוקטורט בלשון, התמודדתי למכרז מפקח במשרד החינוך וב"ה עם הרבה סיעתא דשמיא נבחרתי לשמש בתפקיד המיוחל. אין ספק שלמכרז זה היו מתמודדים רבים, חלקם אף באים מרקע של מקורבים לשלטון, אך נסיוני הרב והליכה עקב בצד אגודל ללא דילוג של שום שלב בסולם היא זו שהוכיחה לי כי יגעת ומצאת תאמין!

ובכל הזמנים, מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מציב לעצמי מטרות וחותר להשיג אותן. היום אני בפנסיה, נהנה מלראות את משפחתי – צאצאיי ממשיכים את המסורת עליה גדלו וגדלנו.

סבא נושא דברים

הזוית האישית

נועה הסטודנטית המתעדת: סבא שמעון שיחי' הוא בשבילי ההשראה!! אני הכי גאה בעולם להיות הנכדה שלו! אני חייבת להודות, שבמהלך תיעוד הסיפור האישי של סבא, נפעמתי מהעוצמות והבנתי שבשביל להגיע רחוק צריך ללכת לאט ולא לדלג על שום שלב כי בכל שלב יש התפתחות אישית שמניפה להצלחה עתידית ועוצמתית יותר! סבא בשבילי מגדלור, ממנו אני שואבת את הכוחות להציב מטרות ולחתור להשגתן.