מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגיל עמית, אני נכדתו של סבא יאיר כפיר, עמו אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי. סבי נולד בעיר רחובות בשנת 1950, להוריו, יעל ונחמיה קפרא. אני, נכדתו הגדולה, נולדתי בתאריך 15.6.2012 בכרכור להורי, רויטל וארז עמית.

אני אביגיל הנכדה של סבא יאיר

הסיפור שלנו מתחיל כשמשפחת קפרא שעלתה לארץ ישראל מתימן בשנת 1907

סבא רבא של אביגיל היה נחמיה, בנו של יאיר קפרא (הסבא שלי), שהיה מראשוני בני העלייה התימנית שהתיישבו בעיר רחובות, אני כמובן קרוי על שמו קפרא: כינוי שם המשפחה הינו על שם הכפר קפרא שנמצא בנפת חידאן שבצפון תימן.

לסבא יאיר קפרא ולסבתא שרה נולדו בארץ ארבעה ילדים, הבן הבכור נחמיה ושלוש בנות: רות, צביה וחנה. (סבא יאיר קפרא וסבתא שרה נפטרו בגיל צעיר ולצערי, לא הכרתי אותם.)

סבא נחמיה קפרא התחתן עם יעל ממשפחת גלוסקא מראשון לציון.

יעל הייתה הבת של אסתר וסעדיה גלוסקא שגרו ברחוב שיבת ציון, בראשון לציון. סבא שלי יאיר קפרא ובהמשך הבן שלו, אבא שלי נחמיה קפרא, היו בין הראשונים שהתגייסו לארגון ההגנה בעיר רחובות. כלי הנשק הראשונים היו כ-10 רובים של תושבי שכונת שעריים והמפתחות למחסן הנשק היו רק בידי נחמיה קפרא.

 סבא רבא וסבתא רבתא של אביגיל

אחד מהאנשים המפורסמים ביותר במשפחת קפרא היה אדם בשם פנחס קפרא שהיה ציר בקונגרס הציוני הכ"ג שנערך בירושלים בשנת תשי"א. הייתה לי דודה חנה (אחות של אבא שלי נחמיה) שהייתה חלק בלתי נפרד מחיל האוויר שהתחיל להיבנות מיד עם הקמת המדינה, נרחיב על דודה חנה בהמשך….

 דודה חנה

נולדתי בתאריך 12.11.1950 ברחובות, גרנו ברחוב שבזי 28 בשכונת שעריים, בבית פרטי עם חצר ענקית מלאה בכל סוגי עצי הפרי ועם גינה מטופחת ומושקעת. הייתי בן אמצעי לאחותי הגדולה יאירה (ז"ל) ולאחותי הקטנה דורין.

כבר בילדותי נמשכתי לכל מה שקשור בחיל האוויר, כל חופש גדול בניתי דגמי מטוסים מנייר שהיו חלק בלתי נפרד מבטאון חיל האוויר שהיה מתפרסם אחת לחודש.

התגייסתי לחיל האוויר בינואר 1970 והשתחררתי ביוני 1996 בדרגת סא"ל, תפקידי האחרון היה קצין קישור בצבא ארה"ב במינהלת MICOM ) Missile command ) בעיר HUNTSVILLE באלבמה משנת 1993 עד 199. לפני כן הייתי בתפקיד מטת"א (מפקד טייסת תחזוקה אווירית) משנת 1990 עד 1993, מפקד יחידה טכנית מבצעית. היינו אחראים על כל יחידות הנ"מ בצפון המדינה ועשינו עבודה מעולה עם החיילים המוכשרים שלי, בעיקר בזמן מלחמת המפרץ הראשונה.

הקשר הראשוני של המשפחה לחיל האוויר החל עם חנה קפרא שנולדה בשנת 1920, כשכבר בגיל 16, עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936), נקראה חנה בפעם הראשונה לדגל והחליטה אף היא לתרום מכישוריה על ידי התנדבות לקורס איתות ומורס בשורות ארגון "ההגנה".

בימים בהם תכננו הגנרלים את הקמת חיל האוויר,שקדה חנה על תיקונם של מטוסים בריטיים ישנים, אותם רכשה הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל מן הבריטים. הטיפול והתיקון של המטוסים נעשה בחשאי, מתוך חשש שהבריטים יתחרטו על העסקה ויחרימו את המטוסים.

עם הקמתו הרשמית של חיל האוויר המשיכה חנה את שירותה הצבאי באותו התפקיד – אחזקה וטיפול במטוסים, ולמרות שמרבית הטכנאים והטייסים היו אנשי "מחל" (מתנדבים מחוץ לארץ) היא מצאה עם כולם שפה משותפת. המטוסים עליהם שקדה במרץ היו מקור גאוותה העיקרי והיא הכירה אותם טוב מכולם.

 הדודה חנה בחיל האוויר

לאחר חמש שנות שירות בסדיר ובקבע, השתחררה חנה בדרגת רב-סמלת. אולם, חיל האוויר לא היה מוכן להיפרד ממנה והיא המשיכה לעבוד בו כאזרחית במשך 33 שנים נוספות.

מספרים כי עזר ויצמן, מפקד חה"א דאז, היה מגיע לבסיס ושואל "איפה חנה???

בינואר 1983, לאחר 38 שנות שירות בחיל האוויר, יצאה חנה קפרא לגמלאות. חנה לא נישאה מעולם ולא הותירה אחריה ילדים – כל חייה היו המטוסים והאחיינים שלה אותם אהבה ולהם הורישה את מסורת חיל האוויר.

כיום ישנה סמטה על שמה בשכונת שעריים, בעיר רחובות ברחוב סעדיה גאון במקום בו עמד ביתה.

חנה קפרא היא לא סתם עוד שם בחיל האוויר. שירותה ועבודתה בחיל האוויר תרמו רבות לקידום מעמד האישה במערך הטכני של חיל האוויר. כיום נשים מהוות קרוב ל 25 אחוז מהמערך הטכני של חיל האוויר, יש בח"א נשים טייסות, נווטות, טכנאיות ועוד שלל מקצועות טכניים שהיו נחשבים בעבר לנישה של גברים בלבד ותרומתה של חנה בנושא קידום נשים בח"א רב ביותר.

כל האחיינים של "דודה חנה" כפי שקראנו לה שירתו בחיל האוויר, וזאת מכיוון שבכל חג או אירוע שנערך למשפחות בבסיס תל נוף היא דאגה לקחת אותנו לבסיס תל נוף, להתגאות בנו ולהכיר לנו כל פינה בבסיס וברור שאת כל המטוסים.

באחד החגים נערך כרגיל אירוע למשפחות בבסיס תל נוף, האירוע כלל הופעות, שירים, וכמובן מתנות בשפע, אבל מבחינתי כילד בן 7-8, האירוע שעיצב את חיי היה כשדודה חנה ביקשה ("ציוותה") על אחד החיילים להושיב אותי בתא הטייס של מטוס פייפר שהיה בטיפול בהאנגר בתחזוקה, וגם דאגה שאתניע לבד את המטוס, רעש הפרופלור והחיוך הענק על פניה של דודה חנה, ומחיאות הכפיים של כל הנוכחים זכורים לי עד היום, והותירו בי רושם לעולם, (האירוע עבר בשלום למי שדואג..)

כילד אני זוכר שעות של עמידה ליד גדרות בסיס ח"א בתל נוף, צופה בהתרגשות במטוסים הממריאים ונוחתים, בניתי בחופשות הקיץ גם את כל דגמי המטוסים שצורפו תמיד ל"בטאון חיל האוויר", אינספור שעות של עבודה זהירה, סבלנית ומדויקת, והמון גאווה וסיפוק עם השלמת העבודה.

במלחמת ששת הימים, הייתי המרגיע של כל השכנים שהצטרפו אלינו למקלט בבית הוריי עם פרוץ המלחמה ובעת הישמע האזעקות, כשזיהיתי לפי שמיעה בלבד איזה מטוס חולף מעלינו, כמובן שבדקו אותי בהתחלה ווידאו שאני צודק, שכנים חסרי אמונה… בהמשך הדרך, ובסיום לימודי התיכון באורט רחובות, עברתי קורס טכנאי מכ"מ בבית הספר הטכני של חיל האוויר והתגייסתי לחיל האוויר בשנת 1970.

בשנת 1975 יצאתי מטעם ח"א ללימודי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת תל אביב, כשבסיום הלימודים כמהנדס אלקטרוניקה, עברתי קורס קצינים והפכתי קצין טכני בחיל האוויר, מיותר לציין שכל קורס בחיל האוויר סיימתי בהצטיינות…

לראות את פניה המחייכות, מלאות האושר והסיפוק של דודה חנה כשראתה אותי קצין בחיל האוויר, ובהמשך בדרגת סא"ל כמטת"א (מפקד טייסת תחזוקה אווירית), היה האושר והסיפוק הכי גדול שלי, זה היה הגשמת חלום וסגירת מעגל של השתלבותנו העמוקה במשפחת חיל האוויר היקרה.

בהמשך גם הבת שלי רויטל עמית (אימא של הנכדה הגדולה שלי אביגיל) שירתה בגאווה כבת ממשיכה בתפקיד מאוד מבצעי וחיוני בבסיס של חיל האוויר. וכמובן את אשתי דינה ( 47 פלוס שנות נישואין), שהייתה ראש לשכה של מפקד בי"ס בטכני, אותה הכרתי במהלך קורס בטכני, כשניסיתי (זה היה התירוץ כמובן), להשיג דרכה טיסות מבסיס ח"א בטכני למרכז הארץ, כמובן שהיא התרשמה גם מזה שהייתי חניך מצטיין של הקורס…..

אני ודינה אשתי

הבן שלי עידן, למרות כל התכנונים המוקדמים שלי, (טסתי איתו כבר כשהיה בגיל שש על מטוס ססנה, בשדה התעופה בהרצליה. הוא טס בגיל 15 בדאון בשדה תימן). הוא העדיף לשרת כלוחם וכמפקד צוות בשריון בפלוגת הסיירת של חטיבה 7, לא נורא, גם שם צריכים אנשים טובים. בינתיים, נועם הבן הגדול של עידן (כיום בן שמונה) כבר ביצע בהצלחה רבה טיסה בסימולטור (מדמה טיסה) בשדה התעופה בהרצליה.

וכמובן, אהבת הטיסה והקניית חוויית הטיסה הועברה גם לילדים של רויטל, (יונתן, אביגיל ונעמי). אביגיל ואחיה הגדול יונתן, זכו לטוס איתי במטוס פרטי בפיקוח מדריך / מדריכה כששהו מספר שנים באריזונה בארה"ב. טסנו ביחד מספר פעמים על מטוס פייפר ארצ'ר, כשאביגיל ויונתן היו בני 8-10, הם כבר הטיסו בעצמם לבד את המטוס, לגאוות הסבא שישב מאחוריהם במטוס וצילם כל הזמן.

אביגיל היא הנכדה הגדולה שלנו, היא נולדה בכרכור בתאריך 15.6.2012. בתאריך 24.2.2013 כל המשפחה: אבא ארז, אימא רויטל והאח הגדול יונתן יחד עם אביגיל, שהייתה אז בת תשעה חודשים – כולם, טסו לאריזונה לצרכי העבודה של ארז. הם גרו בעיר CHANDLER, מקום מקסים. לשמחתנו הם חזרו לארץ בנובמבר 2021, ומתחילים להתאקלם מחדש בארץ.

עם נכדי

תמונות משפחתיות

הזוית האישית

סבא יאיר: היה ממש כיף לשבת כמה שעות עם הנכדה היקרה שלי אביגיל ולראות עד כמה היא מוכשרת בשימוש במחשב, ולהעביר לה חלק מהסיפור של המשפחה שלי. אני מאחל לאביגיל שהיא תמשיך לחקור ולברר יותר פרטים על המשפחה שלנו ושתשמור על קשר טוב עם כל המשפחה.

הנכדה אביגיל: היה לי מאוד מעניין ללמוד על המשפחה של סבא יאיר, ולשמוע על דודה חנה שהייתה בין הראשונים בחיל האוויר. אני רוצה לאחל לסבא יאיר הרבה בריאות ושנמשיך ליהנות ולהיות הרבה ביחד.