מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי שרה אורן, אני סבתא של מיכל, ואני ילידת 1951, וגדלתי בתל אביב.

כשהייתי קטנה לא אהבתי את בית הספר. לא אהבתי את בית הספר, כי כשהייתי קטנה, כל התלמידים בכיתה שלי, דיברו עברית טוב בבתים שלהם. בבית שלי לא דיברו עברית טוב, ולא תמיד דיברנו עברית בכלל.

לפעמים דיברנו יידיש ואני הרגשתי מוזר. אבל בכול זאת הייתה לי מורה אהובה. קראו לה אורה. היא לימדה גאוגרפיה. אהבתי אותה בגלל שהרגשתי שהיא מאמינה בי .

כשהייתי בת עשרים ושתיים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. כמה חודשים לפני שהיא התחילה ילדתי את לירון, הבת הבכורה שלי. אימא שלי עזרה לי איתה אבל בעלי ז"ל היה במלחמה, ואני פחדתי עליו, ובכלל פחדתי עלינו מאוד. פחדתי כי לא ידעתי מה הולך להיות. מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. (ויקיפדיה)

את המלחמה בעלי עבר בשלום, אבל כמה שנים אחר כך, בעלי עבר תאונת דרכים. הוא היה בדרך ליום ההולדת שלו ונער בן שמונה עשרה שנהג במשאית עבר באור באדום, והתנגש בבעלי. בעלי הפך להיות משותק והיה נכה. נוסף לכך לפני התאונה גילינו שיש לו דלקת ריאות. כמה שנים לאחר מכן כשהבת הבכורה שלי התחתנה, אביה הספיק להיות בחתונה, אבל הוא ניפטר כמה חודשים לאחר מכן.

כשהפכתי להיות סבתא לשבעה נכדים ואמא לשלושה ילדים גיליתי שעברתי אירוע מוחי.

אירוע מוחי הוא אירוע חירום רפואי, שעלול להביא לפגיעה עצבית קבועה, לסיבוכים רבים. הוא הגורם העיקרי לנכות אצל מבוגרים בעולם המערבי והסיבה השנייה למוות ברחבי העולם. הוא מתרחש כאשר ישנה הפרעה פתאומית באספקת הדם לרקמת המוח. ההפרעה הזאת גורמת נזק נוירולוגי אשר יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות ובהן הפרעה בדיבור, חולשה או שיתוק של הגפיים וקשיים בהליכה. התרחשות של אירוע מוחי היא תהליך מהיר שבסופו, בגלל הפגיעה בזרימת הדם למוח, תאי מוח ניזוקים והתפקוד שעליו אחראי האזור הפגוע במוח ניזוק גם הוא. לדוגמה, אם נפגע האזור במוח ששולט על יכולת הדיבור, ייפגעו התפקוד השפתי ומרכז הדיבור של החולה(ויקיפדיה). כשהייתי בבית החולים ובדקו אותי, גילו שעברתי עוד כמה אירועים מוחיים, ומהרגע שעברתי את האירוע המוחי החיים שלי השתנו. הייתי צריכה למדוד דופק כל יום, ולקחת כדורים ולא תמיד הרגשתי.

לאט לאט התחלתי להשתקם, לעשות להליכות והיום היום אני כותבת את זה, ואני מרגישה מאוד טוב. אני כבר לא מודדת דופק, וכבר לא לוקחת כדורים, ואני ממשיכה בחיים רגילים. וזהו הסיפור על חיי תודה רבה שקראתם.

הזווית האישית

מיכל: היה מאוד מעניין לשמוע על העבר של סבתא שלי, ולראות כמה היא חזקה ומתגברת על קשיים שונים בחייה.