מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אמיליה שנפיר סרביננקובה, נולדתי בעיר סלוצק במדינה בלארוס. תאריך הלידה שלי הוא 3. 8.1950. גדלתי בעיר בוברויסק.

 בדרך כלל קוראים לי אמה. בילדותי החברות קראו לי אמושקה שזה שם החיבה שלי.

אמא שלי ודודתי חשבו ביחד על השם ורצו שזה יתחיל באות א', כמו של סבתא שלי (אטה).שם משפחתי הוא סרברנניקובה. פירוש מילה סרברו ברוסית זה כסף. כשהגעתי לארץ עם המשפחה שלי, שם המשפחה של כולם היה שנפיר. לקחתי את שם המשפחה של בעלי והוספתי אותו לשמי ומאז אני אמיליה שנפיר סרבנניקובה. 

אני אחות קטנה לאח גדול, שנינו קבלנו אותו יחס במשפחה ולא הרגשתי שונה כשהייתי קטנה יותר. לאח שלי קוראים ואלרה הוא נולד ב-1947. הוא חכם מאוד, נדיב וגאון. לפעמים רבתי איתו (בילדות) אבל תמיד אהבתי אותו מאוד.

 בגיל תשע אבא שלי קיבל דירה בקומה הרביעית. אני זוכרת שזו היתה דירה קטנה ובמטבח היה תנור, והיה צריך לזרוק עצים לתנור בשביל לבשל, והיה רק מים קרים במקלחת. מסביב לביתי היו כמה בתי ספר, חנויות אוכל, עירייה, פארק ותיאטרון.

 בילדות אהבתי מאוד ספורט. בגיל עשר התחלתי ללכת לחוגים: בלט, התעמלות וטניס שולחן.  מאוד אהבתי לשחק עם חברים בחוץ, לא משנה מתי, גם בקיץ וגם בחורף. היינו משחקים במשחקי כדור ודלגית, בחורף אהבנו לעשות סקי. בתור ילדה אהבתי מאוד להקשיב למוסיקה רוסית, בגיל מאוחר יותר הייתי שרה עם בעלי לילדים.

 בתור ילדה לא אהבתי ללכת לגן כי היינו חייבים לישון שם בצהריים והכריחו אותנו לשתות חלב חם.

 בתור ילדה לא אהבתי ללכת לגן כי היינו חייבים לישון שם בצהריים והכריחו אותנו לשתות חלב חם. בהמשך למדתי בתיכון עשר שנים, אצלנו זה היה כיתות א' עד י' (א-זה 1 ו-י' זה 10).אני זוכרת שהייתי תלמידה טובה במתמטיקה. למדנו את השפה הרוסית, בלארוסית ואנגלית. היו ילדים שלמדו גרמנית או אנגלית אני בחרתי אנגלית.

בזמן חופשות הקיץ היינו הולכים למחנה של תנועת נוער.

בגיל ההתבגרות למדתי הרבה בשביל להגיע לאוניברסיטה, למדתי חמש שנים באוניברסיטה, וכיום אני מהנדסת אלקטרוניקה. רציתי להיות מהנדסת אלקטרוניקה עוד כשהייתי צעירה. לדעתי לימודים זה מאוד חשוב, כי השכלה טובה יכולה מאוד לעזור בהמשך החיים.

העבודה הראשונה שלי הייתה חברת בניה, עבדתי  כמהנדסת אלקטרוניקה, ועבדתי כשמונה עשרה שנה, באותו מקום. בחרתי במקצוע זה כי זה עניין אותי מאוד, ונהניתי בעבודה מאוד.

 הכרתי את בעלי אילן באוניברסיטה. התחתנתי בשנת 1973 ב- 24 במרץ, הייתי אז בת עשרים ושלוש. ערכנו אירוע חתונה במסעדה עם משפחה וחברים. הייתי בת עשרים וארבע כשבני הבכור נולד. בעלי היה בן עשרים וחמש. בגיל עשרים ושמונה נולדה בתי השנייה.

עלית לארץ בשנת 1990 בגיל ארבעים עם המשפחה הגרעינית, ושאר משפחתי נשארה מאחור (אבא ומשפחתו של אחי נשארו בבלארוס). בזמן שאמא שלי הייתה בחיים, אי אפשר היה לדבר על עלייה כי הם לא רצו לעלות לארץ, ואנחנו לא היינו יכולים לעלות לארץ בלי הורים.

 בשנת 1989 המשפחה של בעלי נסעה לארצות הברית, המצב בבלארוס לא היה טוב, ואני ביקשתי מאבא שלי אישור לצאת מבלארוס ולעלות לארץ, והוא הסכים. עלינו לארץ אני בעלי והילדים שלי וכך הגשמתי את החלום שלי.

 בהתחלה היה מאוד קשה כי לא ידענו עברית. הגענו באפריל, ממש לקראת פסח, מיד אחרי החג הילדים התחילו ללמוד בבית הספר, ואנחנו התחלנו ללמוד באולפן. לא ממש בחרנו איפה לגור בארץ, בגלל שמישהו שאנחנו מכירים עלה לפנינו לארץ והתגורר בנתניה, והוא עזר לנו למצוא דירה שם. אחרי שהגענו לארץ אני המשכתי לעסוק במקצוע שלי והתחלתי לעבוד בהייטק. המשכתי לעבוד פה בארץ עשרים ושש  שנים באותו מקצוע עד שיצאתי לפנסיה.

 כשחיינו ברוסיה לא חגגנו חגים יהודיים, ולא ממש ידענו הרבה על המנהגים. אכלנו קצת מצות בתקופת חגי פסח. ועכשיו כמובן שאנחנו חוגגים בכל השנה עם המשפחה, ולפעמים עם החברים. בעיקר חנוכה הוא החג האהוב עלי, כי חנוכה זה אור וצבע וכולם שמחים.

לא שרתי בצבא ולא חוויתי מלחמות בתור ילדה. בזמן שעלינו לארץ התחילו כמה מלחמות משנת 1990 והבן שלי השתתף במלחמות.

אני מאוד אוהבת לטייל. כבר ביקרנו בארבע יבשות ובהמון מדינות בכל העולם.

 יש לי בת אחת שקוראים לה עדי, ויש לי בן אחד שקוראים לו אלק, שהוא ילדי הבכור. יש לי חמישה נכדים. כולנו גרים בארץ, באזור הצפון.

 סדר היום שלי הוא: אני קמה בבוקר, לפעמים אני עושה התעמלות, אוכלת ארוחת בוקר, ואחר כך אנחנו מטיילים (אני ובעלי), ואז אוכלים ארוחת צהריים. אחר כך מתקשרים לילדיםנכדים ושואלים אם הם צריכים עזרה, ואז אני רואה טלוויזיה, קוראים חדשות או מסתכלים בטלפון, ואז ארוחת ערב. אחר כך מטיילים לפני השינה והולכים לישון.

הזווית האישית

מיקה הנכדה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא שלי בפרויקט הזה. הכרתי דברים חדשים שלא ידעתי. אחד הדברים החשובים שהבנתי מהסיפור של סבתא שלי שלימודים זה דבר מאוד חשוב.

סבתא אמה: אני מרוצה שהייתה תכנית כזו ושילדים לומדים יותר על הסבים והסבתות.