מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אמנון בוים, אני בן 80, נולדתי בישראל בעיר עפולה ובקיבוץ שנקרא רמת דוד. נולדתי בשנת 1942 שהייתה בתקופת מלחמת העולם השנייה. למזלי מלחמת העולם השנייה לא הגיעה לישראל, אבל הייתה לא רחוק ממנה, וכשהייתי בן 6 קמה מדינת ישראל.

נולדתי לאבי זאב, שנולד בגרמניה והיה אלוף גרמניה בשח, ולאימי קראו טובה שנולדה בפולין. והיו לי שתי אחיות שקראו להן חנה וחווה. חנה היא האמצעית וחווה היא האחות הקטנה. חנה נפטרה בערך לפני שנתיים וחווה כיום גרה בישוב שנקרא נווה אילן שנמצא על יד ירושלים והיא דתיה. בזמן של כולנו ביחד אני די הייתי דואג לאחיות שלי. לא היה לנו ממש משחקים אבל אהבתי מאוד לשמוע מוזיקה ולקרוא ספרים בזמן הפנוי.

בקיבוץ שאני נולדתי בו היה את הבית של ההורים, היה את בית הילדים וכל הילדים בבית הילדים ישנו ביחד התקלחו ביחד הכול ביחד. אנחנו הינו גם עובדים בלול, רפת, שדה…והיו מטפלות ששומרות עלינו. היה לנו זמן מוגבל ביום שאנחנו הינו עם ההורים. היום בקיבוצים אין את כל הדברים האלה וכולם אומרים שזה לא טוב לחיות בלי ההורים אבל לי היה טוב.

כמו כל ילד אני הלכתי לבית הספר בבוקר. בית הספר שלי היה על יד הקיבוץ ואת רוב המקצועות הייתה מלמדת מורה אחת, כשהפעמון צלצל כולם היו מתאספים בחדר אוכל ואוכלים. ובסוף היום אם היו שיעורי בית, הייתי בא אל ההורים שלי ועושה אותם יחד איתם. הם גרו בבית משותף. בצד אחד של בית הם גרו, ובצד השני השכנים שלנו.

היה לנו כלב, כל הזמן לכלבים שלי היה את אותו שם, קראו להם ״בוא הנה״. הכלב האחרון שאני זוכר, כמובן קראו בוא הנה, הוא היה כל יום אחרי עבודת המשק מלווה אותי לחנייה של הטרקטור. יום אחד חזרתי והכלב לא בא. הלכתי אל המוסך כיביתי את הטרקטור, והיה שם ארגזי קש שהביאו מהשדה, על אחד מארגזי הקש הייתה יד, התקרבתי וראיתי את הכלב שוכב מת ולידו נחש מת, כנראה מה שקרה זה שנחש הכיש אותו ואז הכלב נשך אותו ושניהם מתו.

חוץ מכל הכלבים שהיו לי, בערך כל הבנים שהיו בכיתה שלי היו חברים מאוד טובים שלי. אנחנו היינו בערך 10 ילדים בכיתה, ובכיתה שלי היו שלוש בנות מתוך כול העשרה. עם שלושה אני עדיין בקשר ולפעמים בא לבקר אותם, אנחנו מתכתבים בוואצאפ בהודעות.

בדרך כלל היינו כולנו אוכלים את האוכל ישר מהשדה, ביצים מהלול, חלב ישר מהפרה, והיה גם את הטיולים השנתיים של שבוע או של עשרה ימים. פשוט הייתי מאוהב בטבע. בקיבוץ ברגע שהילדים הפכו ליותר גדולים או נערים היינו עוברים לבית שונה בקיבוץ, וככה משנה לשנה עד שהולכים לצבא. עד גיל שש זה היה בניין של שתי קומות, ואחר כך זה היה יותר קרוב לבית הספר כדי שלתלמידים היה יותר נוח וקל להגיע לבית הספר. ואחר כך גרנו בצריף ירוק וכך הלאה. מי שהלך לצבא והשתחרר, היה לו חדר לבד. גם כמו כן התפקידים במשק השתנו קצת. עבודות אני עוד הפעם בחרתי לעשות כמעט מהכול פעם בלול, פעם בנגריה, פעם ברפת, פעם בסנדלריה, בשדה ועוד המון.

שהגעת לגיל 12 או 13 היו חוגגים לכולם ביחד היו לוקחים את כול מי שאמור לחגוג באותו החודש בקיבוץ ועושים מסיבה אחת גדולה. לרוב זה היה 4-6 ילדים בחודש והאנשים בקיבוץ היו קונים מתנה מכול הקיבוץ שהילד ביקש במיוחד. וכך גם בחתונות היו חגגים ביחד ובחופה היו מקדשים כל פעם זוג אחר.

בצבא אני שרתי בחייל השריון. בחיל השריון הינו מפעילים טנקים כדי להגן על הארץ. אחרי שהשתחררתי מהצבא לא היה לי ולכול מי ששירת באותו התפקיד איפה להתקלח, והיינו צריכים מקום ובסופו של דבר מצאנו חבורת בנות ואילנה היפה הייתה חלק מהן. שאלנו אם אפשר להתקלח אצלן, וכן ועוד הפעם כן ולבסוף 4 שנים אחרי שהשתחררתי התחתנו. ההרגשה לקבל ילדים הייתה נהדרת ויוצאת דופן.

מגיל 11 ידעתי שאני רוצה לעבוד באלקטרוניקה ולא הרשו לעשות את זה בקיבוץ, אז עברתי בהתחלה לטבעון, ולאחר מכן לרמת ישי. בסופו של דבר עבדתי בפרויקט כלשהוא ושלחו אותי ועוד קבוצה לסין. כשסיימנו עברתי לסין לשנה שלמה ולמדתי הכול עליהם, את השפה, את המנהגים והפכתי להיות מדריך טיולים בסין. בסין הכי אהבתי את המוקפץ ואת זה שהם לא אוכלים כמונו עם סכום, הם אוכלים אם צ׳ופסטיקס גם מרק, ממש הכול.

יום אחד הגיע אליי איש ששמע שהייתי בסין והציע לי לכתוב ספר וכך עשיתי כי היה לי הרבה חוויות. ספר אחד יצא לאור לפני 15 שנה, והשני עם הקדשה אל בני המשפחה יצא לפני שש שנים. כיום אני אוהב לטייל בשבילים בישראל, ואני אוהב לקרוא ספרים המון ספרים ואוהב לבקר את המשפחה.

זוכרים את אילנה שהתחתנתי איתה אז לצערי הרב היא נפטרה, נכון להיום לפני כ-37 שנים. אחרי הרבה זמן פגשתי את רעיה. הכרתי אותה דרך אחותה רוני, היא גרה לידינו כשעוד היינו בטבעון והיא באה מידי פעם בשבתות. יום אחד אחותה רוני שאלה אולי תבוא לבקר את רעיה ותדברו קצת, כך היה. דיברנו איזה חצי שעה, ובפעם אחרת נסענו ביחד לטיול בכרמל וככה כל פעם שהיא באה התחלנו לדבר. ואז היא באה אלינו הביתה והתגלגלו העניינים, ואחרי בערך שנה וחצי החלטנו שהיגע הזמן להתחתן. וזהו, זה הכל.

הזוית האישית

הנכדה איתיה: "אני מאוד נהנתי לעבוד עם סבי, ולשמוע על עברו על חוויותיו ועל מהלך שנותיו ומה הוא למד, ועשה, פיתח, הביא ולקח, וככה גם זה עזר לי לדעת עוד על משפחתי ועליו. אני אוהבת אותו עד מעל לעננים. הוא הביא לי עוד ידע והיה ממש מעניין לשמוע, להשכיל, לכתוב ולדמיין. אני רק רוצה לאחל לו שאם כל החוויות שצברת ועדיין צובר, אתה תמשיך ותאסוף עוד ועוד ושתמשיך לעשות את מה שאתה אוהב."

סבא אמנון: "שמחנו כשבאת לשאול ״איך היה״ וישבת והקשבת ברצינות הראויה. אהבנו לארח, שמחנו לספר על עולם ילדותנו, דומה אך אחר. השקעת שנה בעבודת שורשים, הקשבת ושמעת סיפורים מרגשים של סבתות וסבים על עבר ילדותנו במדינתנו הצעירה, כמעט בגילנו. כן, כך היה פעם חיינו בצניעות מותרות לא היו, זו הייתה מציאות. אהבנו את הטבע, האוויר החופשי ילדות מאושרת מגע אנושי. התעלמנו מקושי, ראינו רק טוב והעיקר רצוננו את המדינה לאהוב חלמנו שלום, התחדשות האומה אחרי זוועות של איימת מלחמה. שמעת סיפורים, זיכרונות מילדות הקשבת ורשמת, התרשמת מעדות. מה מכל זה השפיע עלייך? ואיך לאור זאת תבררי את דרכיך? את בורכת בהכל בהומור וחכמה ביושר, שמחה, חברות ויוזמה את תצליחי בכל, אל תוותרי על דרכך ובעיקר בעיקר שימרי על עצמך."