מאגר סיפורי מורשת

שמי הלל מיארה, כיתה ז'4, בית ספר פסגות.

אני בחרתי לראיין את סבא שלי (אביו של אבא שלי) מפני שהסיפור שלו מאוד ריגש אותי, ואני רואה אותו בן אדם חזק נפשית. אשתו ובנו הצעיר נפטרו. אמנם היה לו קשה מאוד להתגבר על האבדה, אבל כיום הוא בן אדם מאושר עם שבעה נכדים וחיוך גדול על הפנים.

מרסל מיארה. נולד בשנת 1954 ועוד מעט חוגג יום הולדת שבעים. יש לו שלושה ילדים (מאור, אלעד ושלומי ז"ל) ממאור ואלעד  יש לו שבעה נכדים – יהלי, איתי, הלל, אוריאן, נעמה, לי-אור וארבל.

סבי מרסל נולד במרוקו בשנת 1954 וגדל שם עד גיל שתיים עשרה. כשהיה בן שתיים עשרה, אביו נפטר והוחלט שיעשה בר מצווה בגיל שתיים עשרה ויום כדי שיוכל לעלות לארץ ישראל, במסגרת פרוייקט עליית הנוער.

כשהגיע לארץ קיבלו אותו לפנימייה בזיכרון יעקב בשם "מאיר שפיה" והוא למד שם עד כיתה י'ב.  מֵאִיר שְׁפֵיָה הוא כפר נוער ליד זכרון יעקב בצדה הצפוני של דרך ואדי מילק. הוא הוקם בשנת 1891 כמושבת בת של זכרון יעקב הקרובה, בשם "מאיר שפיה": "מאיר" על שם מאיר (אנשל) רוטשילד, סבו של הברון רוטשילד ואבי בית רוטשילד, ו"שפיה" בעקבות השם הערבי של המקום(ויקיפדיה).

כשהתגייס לצבא למד הפעלת ציוד מכני כבד וניהול עבודה. בנוסף, סבי עבר את מלחמת יום הכיפורים בתור חייל והשתחרר בתור סמל ראשון. מיד לאחר שחרורו מהצבא נישא סבי לסבתי נעמי, ב1.4.1976 ולאחר תשעה חודשים  נולד אבי מאור בנם הבכור , ב30.12.1976. וכעבור 4 שנים ב 31.8.1980 נולד אלעד בנם השני.

ב1982 יצאו כל המשפחה לשליחות באפריקה בחוף השנהב, שם התגוררו כעשר שנים.

וב- 20.08.1983 נולד בנם השלישי שלומי ז"ל. בשנת 1992 הם (המשפחה) חזרו לארץ והתגוררו כמה חודשים בקריית ים ולאחר מכן עברו לכרמיאל.

בתאריך  8.05.2006 בן הזקונים שלהם שלומי נהרג בתאונת דרכים בצומת יגור. זאת הייתה אבדה גדולה מאוד למשפחה, הוא היה מאוד קרוב לאבי, אבי ממש גידל אותו, כיוון שסבי באותה התקופה היה בשליחות בניגריה.

אשתו נעמי ז"ל (אמו של אבי, סבתא שלי) נפטרה שש שנים לאחר מותו של בנה הצעיר, כשהייתי בת שלוש ואין לי ממנה הרבה זיכרונות. היא קיבלה התקף אסתמה, היא איבדה את ההכרה, וכתוצאה מכך לא הגיע לה חמצן למוח והיא הובאה לבית החולים רמב״ם.

סבי היה בן חמישים ותשע כשהיא נפטרה, היא הייתה חודש בבית חולים ללא הכרה, מורדמת ומונשמת. ולאחר חודש נקבע מותה, כל המערכות קרסו והיא נפטרה. סבי וכל המשפחה היו שם כאשר היא נפטרה ובכו.

אחותי הגדולה גדלה עם סבתא שלי, וכאשר היא נפטרה היא הלכה לחפש אותה בחדר שלה (של סבתא שלי) היא חשבה שהיא משחקת איתה ״מחבואים״, עד שהתברר לאחותי שזה אינו משחק וסבתא נפטרה ולא תשוב.

כיום לסבא שלי יש שבעה נכדים אני ושלושת אחיותי: יהלי, אני הלל, אוריאן ולי-אור. ושלושת ילדיו של אלעד: איתי, נעמה וארבל.

הזווית האישית

הלל: למדתי הרבה על המשפחה ואפילו קצת על עצמי. למדתי שלפעמים צריך יותר להקשיב מאשר לדבר, וככה לומדים דברים מדהימים, ומכירים את הצד היותר סגור בבן אדם, שהוא לא נוהג לדבר עליו, סתם ככה ביום יום. הקטע של הריאיון מאוד ריגש אותי. לשמוע את סבא שלי מדבר על העבר שלו, ועל האבדות המאוד קשות והמצערות שלו (הוא איבד את אשתו, את בנו ואת אביו). אני לא רוצה לדמיין אפילו כמה זה קשה לעבור את זה, ועוד לספר את זה. ובכל זאת הוא סיפר את כל הפרטים כי חשוב לו שהסיפור הזה יישמר.

סבא מרסל: אני מאוד מעריך אותך על כך שבחרת אותי להיות חלק מהעבודה הזאת. זה אומר המון עבורי. אני שמח שהתעניינת ושאלת שאלות, גם בלי קשר לעבודה. שימח אותי לראות שהעבר שלי, ושל משפחתך מעניין אותך. היה לי מאוד נעים ללמד אותך עליי ועל המשפחה. תודה שהקשבת.