מאגר סיפורי מורשת

סבא משה דנה מספר לירדן

נולדתי ברמת גן בשנת 1950 להוריי ויקטוריה ובנימין. גרנו ברמת גן עד שלמדתי בכיתה ה'. הסבתא והסבא שלי גרו בחולון ולכן ההורים שלי החליטו לעבור לחולון. הם רכשו בית בקרבת ביתם של סבא וסבתא שלי. מכיוון שמעבר הדירה לעיר חולון היה אמור להתבצע באמצע שנת הלימודים, ההורים שלי ביקשו מסבא שלי לאפשר לי לגור אצלם ולהתחיל את שנת הלימודים בבית הספר בחולון, עד שההורים שלי יעברו דירה ולכן, עברתי לגור אצל סבא וסבתא שלי בחולון, למשך חצי שנה.

סבא שלי היה איש צנוע, רחמן, וחכם מאוד. כל יום כשחזרתי מבית הספר סבא שלי היה מספר לי סיפור. שנות החמישים, היו שנים קשות מבחינה כלכלית במדינת ישראל, והפרנסה לא הייתה מצויה בשפע. באחד הימים, החברים שלי רצו ללכת לסרט, אבל לי לא היה כסף. סבא שלי שאל את הסבתא מה דעתה האם  לתת לי כסף כדי שאלך לסרט עם החברים שלי. סבתא שלי התנגדה נמרצות, אבל סבא שלי כמו שהזכרנו היה מאוד חכם הוא קרא לי ואמר: "לך תביא ספר ומחברת" ולאחר שהבאתי, סבא שלי נתן לי כסף לסרט בלי שהסבתא תדע ואמר לי: "במידה וסבתא תשאל, תגיד לה שאתה הולך לעשות שיעורים בספרייה". כך פגשתי את החברים שלי והלכתי לסרט בלי סבתא שלי תדע.

ברמת גן למדתי בבית הספר  היסודי ששמו היה "גאולים" וכשעברתי  לחולון החלתי ללמוד בבית ספר ששמו היה גם הוא "גאולים". משם עברתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי שנקרא "אורט חולון". לאחר שלוש שנות לימוד, מכיוון שלא הייתה מגמת בגרות בביה"ס, עברתי ללמוד בבית ספר "אקסטרני" להשלמת הבגרויות.

בתום הלימודים, התגייסתי לצבא ולאחר הטירונות, בימי חג פסח העבירו אותי לסיני – זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה. ההרגשה במלחמה הייתה מאוד קשה, כל הזמן היינו תחת הפגזות של המצרים. לאחר חצי שנה, עברתי לבסיס אחר שהיה הרבה יותר רגוע.

מלחמת יום כיפור

לאחר שלוש שנים, השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד בתור בוחן רישוי (טסטר). לאחר שנה, הגיע יום כיפור, זה היה בשנת 1973, אני זוכר שזה היה לי מאוד מוזר לראות מכוניות נוסעות ביום כיפור, דבר שלא קרה אף פעם. דיברתי עם חברים שלי וכולם סיפרו לי שהם שקיבלו צו 8 לגיוס למילואים. אספו אותי לבסיס ומשם לאחר שהצטיידנו, הורידו אותנו לסיני למלחמה נגד הצבא המצרי.

הלחימה הייתה קשה ובאזור "החווה הסינית" הלחימה קשה מאוד. לאחר כחודש הייתה הפסקת אש. הגדוד שלנו התמקם כ-300 מטר מגדוד של חיילים מצרים והחיילים המצריים היו בהתחלה בחששות כבדים להתקרב אלינו לבסוף אזרו אומץ והגיעו אלינו ושאלו עם אנחנו רוצים לשחק איתם כדורגל. לימים, מכיוון שהתחברנו וישבנו לשחק איתם שש-בש ואכלנו אוכל, שבישלנו ביחד ונשארנו במקום, אחרי כתשעה חודשים החיילים המצריים מאוד התרגשו והפרידה הייתה קשה. לימים, כשהיינו באזרחות יצרנו איתם קשר כשיכולנו.

כשהשתחררתי מהמילואים, התחלתי לעבוד בחברת "דן" בתור נהג אוטובוס. באחד הפעמים כשהייתי בשירות מילואים בסיני, פגשתי את עדינה אישתי והתחלנו לצאת כחברים. לאחר שנה וחצי התחתנו ונולדו לנו שני בנים: בני הבכור וגל אחיו הקטן. בני יצא לשליחות בארה"ב ומתכנון נסיעה לשלוש שנים, הוא נשאר שם 16 שנה. שם הכיר את אשתו הילה ונולדו להם שני ילדים: ירדן ואמה. לבננו השני גל ולאשתו אריאל יש שלושה ילדים: ליעד, אופיר ואריאל.

לאחר 26 שנות עבודה כנהג בחברת "דן", יצאתי לגמלאות ולאחר כ-15 שנים גם עדינה אשתי יצאה לפנסיה, לאחר 34 שנות עבודה בחברה שנקראת "ועידת התביעות" – חברה המטפלת בתשלומי פיצויים לניצולי שואה. עדינה, אשתי, הייתה אחראית בחברה על מחלקת התשלומים. כיום, כששנינו ללא עבודה, נותר לנו להנות מהחיים ומהנכדים המקסימים שלנו.

הזוית האישית

ירדן: התוכנית יצרה לסבא ולי חוייה אדירה, הצלחתי להכיר אצל סבא שלי תחומים מאד מעניינים ולפי דברי סבא הוא גילה הרבה דברים חיוביים גם אצלי.

סבא משה דנה:  פרוייקט מדהים שכזה

קישור לסרטון בו סבא משה דנה מספר על תכנית הקשר הרב דורי