מאגר סיפורי מורשת

שמי חיזקיהו (חבי) דביר לבית משפחת דוידוביץ שמוצאה מרוסיה של תחילת המאה ה-20. נולדתי בשנת 1943 בעיר טיינג'ין שבסין. נשאלת השאלה – איך בכלל הגיעו לשם יהודים?

מוצאם של סבי וסבתי מרוסיה. סבי הנרי (הנריך) נולד בשנת 1903 בנובוזיבקוב שברוסיה וחי בבלרוס – "רוסיה הלבנה". כאשר הדרדר מצב היהודים ברוסיה והחלו רדיפות, החליט סבי לעזוב. הוא אסף את משפחתו ונסע ברכבת לעיר חרבין שבסין ביחד עם אבי, שהיה אז בן 14. משם עברו לעיר טיינג'ין שליד הבירה פקינג. מה רבה הייתה הפתעתם כאשר הגיעו לסין וראו בה חיי קהילה יהודית תוססת מאוד עם בתי כנסת מפוארים ומבני קהילה רבים.

סבא למד "בחדר" לימודי תורה ולימודים כלליים, ומהר מאוד התחבר לרבים מהקהילה והפך לאחת הדמויות הבולטות שבהם. סבא הנרי היה איש "אשכולות", ולאחר שזיהה את התפתחות המסחר בתחום הפרוות והעורות, למד את הנושא לעומק. סבא הפך למומחה בתחום העיבוד והייצור של עורות ופרוות, פתח עסק והחל לסחור בתחום, אבי המשיך את דרכו. סבי התעקש שאבי ילך ללמוד לימודי דת על מנת להפוך בבוא היום לרב מכובד. אבי למד לימודים כלליים ולימודי דת בגימנסיה, מיד הפך ליושב ראש תא הסטודנטים עקב ניסיונו בהפעלת ארגוני נוער וקהילה. אבי היה ממקימי "ארגון עולי סין", נושא בו עסק גם כאשר עלה לארץ.

התלהבותו של אבי מהתרבות הסינית טרום המהפכה הקומוניסטית הייתה רבה. בסין היו חיים תוססים, כרכרות עם סוסים מיוחדים, שווקים עמוסי סחורה וחיים די טובים לכולם. גדלתי בבית גדול בן שלוש קומות ושמונה חדרים, היו לנו משרתים, טבחים, אומנות ועוזרים שטיפלו במטלות הבית. הבית שלנו שכן ברחוב הונג קונג 20. החיים היו נוחים והעסק ששיגשג אפשר לי ללמוד בבית הספר מקצועות חשובים כמו אנגלית וחשבון, כמו גם עברית ורוסית.

בשנת 1950, אחרי שחיינו מספר עשורים בסין, החיים הנוחים נגדעו ונעצרו בבת אחת כאשר הקומוניסטים בראשות מאו צה טונג עלו לשלטון והחלו לגרש את כל היהודים. הגירוש היה מהיר והקומוניסטים לא אפשרו לקחת את כל הציוד והרכוש, לכן רק מה שהצליחה המשפחה לארוז נלקח עמה.

מסע העלייה לארץ ותקופת ההתאקלמות

בשנת 1950, בסיוע אנשי הסוכנות, ארזה משפחת דוידוביץ את חפציה ועלתה לארץ ישראל. הם הגיעו לארץ לאחר הפלגה של 87 ימים ארוכים. ההפלגה התארכה מכיוון שחלק מהאנשים רצו להגיע לארצות הברית ואוסטרליה, לכן הספינה הפליגה דרך תעלת פנמה ודרך ג'יברלטר. לאחר הגעתנו לנאפולי באיטליה, עלינו על ספינה ישראלית בשם "נגבה" שלקחה אותם לחיפה. הגענו לחיפה בשבת ה- 7 לנובמבר 1950 והמתנו עד יציאת שבת על מנת לרדת לחופי חיפה. המשפחה נקלטה במעברה ליד "בית שערים".

בתחילת הדרך חיינו באוהלים, מכיוון שהיינו משפחה גדולה, היו לנו שני אוהלים. תנאי המחייה היו קשים מאוד, בחורף הכל דלף ומכל עבר צעדנו בתוך בוץ. אבי שוב לקח יוזמה, התמנה לראש מועצת המעברה ועשה ככל הניתן על מנת לסייע לאחרים. בו בזמן השתדל לכלכל את משפחתנו הגדולה, לשם כך נדרש למכור לא מעט מהחפצים שהביאו מסין. כמה שמחנו כאשר קיבלנו צריף עם קירות בד שמבחינתנו היה כבר ארמון.

על אף הקשיים הרבים שהוריי עברו, מעולם לא התלוננו על קשיי התאקלמות או על משהו שאבד להם בעלייתם לארץ. הם הרבו לסייע לעולים חדשים, בעיקר מרוסיה, וכל שנות חייהם הקפידו לשמור על קשר הדוק עם הקהילה שעלתה מסין. לעולם הם היו אסירי תודה על שנותיהם הנפלאות בסין.

חיי הבוגרים

את שירותי הצבאי עשיתי בחיל האוויר ולאחר שחרורי עבדתי בתעשייה אווירית בלוד. הגעגוע לבית גבר עליי ולאחר כחצי שנה חזרתי "לבית שערים" והתחלתי לעבוד במוסך של המועצה המקומית קישון, שברבות הימים הפכה למועצת "עמק יזרעאל". למדתי לנהל מוסכים והייתי במשך 25 שנה מנהל המוסך בנהלל ואחר כך עשר שנים מנהל המוסך של בית ספר "ויצו נהלל". בשנת 1970 הכרתי את רעייתי חסיה, בשנת 1973 נולדה שרית, אמו של מאור.

למאור יש עוד חמישה אחים, אותם ונכדים נוספים מילדיי הנוספים נהגתי להסיע ,לפזר ולאסוף מגני הילדים על מנת לסייע לבנותיי. כיום אני נהנה מחיי ושמח להיפגש לראות ולבלות עם משפחתי הגדולה – שלושת ילדיי ו- 13 נכדיי ,שיהיו בריאים.

הזוית האישית

סבא חבי: נהניתי להיות עם נכדי מאור. עלו לי זיכרונות ושמחתי לספר אותם למאור, להיזכר בהורים ובעבר של המשפחה. מאור גילה התעניינות. אנחנו מאוד קרובים ואוהבים.

מאור הנכד המתעד: היה לי כיף להיות עם סבא, לשמוע על המשפחה שלו. הסתקרנתי איך הוא הגיע לארץ ואיך היה בתור ילד. אני אוהב להיות עם סבא שלי ושמחתי שהיה לנו זמן איכות ביחד.