מאגר סיפורי מורשת

שמי אווה, שם משפחתי הקודם היה מורדסון וכיום גולווין. נולדתי באוקראינה בעיר ויניציה בשנת 1947.

כשנולדתי באוקראינה לא היו בתים ומעט חנויות, הכל היה הרוס אחרי השואה. המשחקים כבר לא היו קיימים, גם עם חברים לא יצאתי לטייל כי לא היה לאן ללכת. הילדות הייתה משעממת. הייתי הולכת לבית הספר וחוזרת הביתה, והכיף היחיד שהיה זה שהלכתי לחוג תפירה שהיה החוג היחיד שהתקיים.

אבא שלי אליה, נולד בשנת 1923, ואמא עידה נולדה בשנת 1928. הם היו יהודים וכמובן שעברו את שנות השואה. אמא שלי למדה 4 שנים בבית ספר יהודי ואז התחילה המלחמה. אבא שלי יצא להילחם עם אח שלו ואבא שלו. בזמן המלחמה סבי ואחי נהרגו ואת גופתו של סבי לא מצאו. אבא שלי חזר מהמלחמה  בלי רגל.

אחרי השואה אמא שלי חזרה לאוקראינה ופגשה את אבא שלי והם התחתנו ואני נולדתי. כשגדלתי התחתנתי בשנת 1965 ובשנת 1966 נולד בני.

בשנת 1969 התפטרתי מעבודה במפעל, ובשנת 1970 הלכתי ללמוד להיות ספרית. בשנת 1971 התחלתי לעבוד כספרית.

עלייה לארץ

עליתי לארץ ב 1990 והתגוררתי בעיר אשדוד. רוב האנשים שהגיעו אליי היו רוסים כי היה להם יותר קל להזדהות איתי ועם השפה וכך התפרנסתי.

בני למד מהר את השפה, הבין אותה מהר וטוב, וזה עזר לנו להסתגלות בארץ. לי לא היה לי עם מי לדבר אז לא תרגלתי את השפה ועד היום אני לא מדברת טוב עברית. עבדתי כספרית על גיל 62. לאחר מכן הפחתי את העבודה וקיבלתי פחות לקוחות.

עברתי דירה כדי לגור קרוב יותר לנכדה שלי, כדי שאוכל לראות אותה וגם שהיא תגיע אלי מהר יותר.

ואני אומרת בסוף החיים יפים…..

חפץ שיקר לליבי

החפצים היקרים שלי יקרים לא רק ללב. לפני שלוש שנים אמא שלי נפטרה והשאירה לי ירושה, תכשיטים, שהם ממש יקרים היום. ובנוסף הם ממש חשובים לי כי זו מתנה זיכרון מאמא. התכשיטים האלה עוברים במשפחה שלנו מדור לדור. כשאני אמות התכשיטים האלה יעברו לנכדים שלי. התכשיטים האלה ממש מיוחדים מכיוון שחלק שרדו את מלחמת העולם השניה.  אחד התכשיטים הוא מגן דויד.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר היובל באשדוד.