מאגר סיפורי מורשת

לסבתי קוראים מאריז, שמות הוריה: אבא – אברהם-אלבר ממן, אימא – אסתר ממן (שמחון). אחים: ג'ורג', סמואל , זקיאל, אורי, דוד. אחיות: אלן, נורית. ההורים של סבתא שלי חיו בתקופת צעירותם בעיר אורן, עיר חוף ונמל שבארץ אלג'יריה. אבא שלה, פפא אלבר, עסק באומנות הנעליים "מעצב נעליים" ובגיל 25 הקים בית חרושת שייצא את העיצובים שלו, בעיקר נעליים אלגנטיות לנשים. סבתא מספרת שההצלחה המטאורית נבעה מהרצון לעזור ולתמוך באבא שלו, דויד ממן, פפא דודו, שהיה סנדלר (מתקן נעליים). אסתר, אימא של סבתא שלי, הייתה עקרת בית ואמנית סריגה, תפירה, אפייה ובישול. היא חינכה את חמשת הילדים הראשונים שנולדו באלג'יריה.

המשפחה הגרעינית של סבתא שלי

אבא של סבתא, פפא אלבר, היה פעיל ציוני, כלומר, אירח את הפעילים שבאו מארץ ישראל, מקיבוץ "איילת השחר", במהלך שנתיים, טרם עלו ארצה (ביולי 1961). הוא גם עודד, תמך ועזר לעולים מאלג'יריה לארץ ישראל. באותה תקופה, תחת שלטון צרפתי, המשפחה חיה ברווחה ובסגנון תרבות צרפתי. ההחלטה הגורלית לוותר על החיים הטובים ולעזוב בחיפזון את ארץ הולדתם ולעלות לארץ ישראל הייתה בשל איומים על חייהם, איומים מקבוצת תושבים ערביים, אשר התנקשו בחייו של אחד מחבריו של סבא רבא. ההחלטה הייתה חפוזה: תוך יומיים עזבו וטסו למרסיי שבצרפת. תוך יומיים, סבא רבא ובני משפחתו (ביניהם סבא שלי) הותירו מאחוריהם מפעל ליצור נעליים מצליח ובית מלא שפע.

סבתי בילדותה

במרסיי הייתה להם תקופת ביניים בחייהם, גובשה ההחלטה לא להתיישב בצרפת ולעלות לארץ ישראל.

מבחינת התיישבות בישראל, העיר המועדפת על סבא רבא מתוך בחירה להתיישבות ציונית, הייתה דימונה. כלשונו: "בן גוריון אמר ליישב את הנגב". קיבוץ איילת השחר היה האופציה הנוספת להתיישבות כאות תודה לסבא רבא על תרומתו לפעילות הציונית, אבל סבא רבא סירב והעדיף את "חזון בן גוריון".

על כן דימונה, בירת הנגב, הפכה למקום מגוריה של סבתא שלי ובני משפחתה מהיותה בת 4 עד גיוסה לצבא בשנת 1975. סבתא שלי חוותה את כל ילדותה ובגרותה בעיר קטנה שבה כולם הכירו את כולם, עיר של חינוך, תרבות וחברה – חממה לילדים. סבתא שלי אומרת: "ככה ילדים גדלים נכון". היא למדה  בבית ספר יסודי עמי-אסף ובתיכון לייהמן. היא השתתפה בהמון חוגים כמו עיתונות, אמנות הקולנוע, תפירה וריקודי עם ובנוסף הייתה פעילה חברתית.

סבתא שירתה בצבא בין השנים 1975-1977, היא שירתה בבסיס קציעות שבנגב כמד"נית (מדריכת נוער, הכנת נוער לגיוס). לאחר השחרור מצה"ל, קבעה את מקום מגוריה בעיר תל אביב (משנת 1978 ועד היום), זו העיר המועדפת של סבתא שלי.

סבתא בצעירותה

בתחילת הלימודים באוניברסיטת תל-אביב, סבתא שלי למדה ספרות ופילוסופיה, וגם תכנות מחשבים, אך תמיד עסקה בהוראה.

סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי, אביב גולן נחמנוביץ, ונולדו להם ארבעה ילדים מקסימים, שתי בנות ושני בנים: דורין הבכורה, אימא שלי, קארין הבת השניה, סתיו גבריאל, הבן השלישי ושחר יהודה הבן זקונים.

סבתא וסבא בחתונתם

כיום, סבתא שלי עוסקת באמנות, יש לה סטודיו ובו היא מלמדת ציור ופיסול. כל שנה סבתא שלי מציגה אוסף של ציירים שלומדים אצלה בסטודיו ומציגים את האמנות שלהם לראווה.

סבתא עם ילדיה

הזוית האישית

דניאל: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי, מרתק היה עבורי לשמוע על משפחה שמעתיקה את כל החיים שלהם, ועל הזיקה הציונית החזקה. ובכלל, היה לי כיף בזמן איכות שהוא רק שלי ושל סבתא שלי.

מאריז: זאת היתה הזדמנות מדהימה לעשות פרויקט חינוכי משותף ולשתף את הנכד האהוב שלי בסיפור ילדותי ולראות שדניאל מתעניין בחיי סבתא שלו, ריגש אותי מאוד להכיר את הנכד שלי כנבון ובוגר.