מאגר סיפורי מורשת

החלטתי לספר את הסיפורים שלי מנקודת ראותה של ילדה במושב באותם הימים, וכשאני מספרת את סיפוריי לנכדי וכותבת שורות אלה, אני מנסה לדמיין את רון נכדי, אילו הוא היה באותה תקופה איך הוא היה מסתדר? קצת קשה לדמיין כי המציאות עולה על כל דמיון

שמי אילנה בן משה (68), אני גרה במושב עין העמק השוכן באזור הצפון ליד יוקנעם, המושב שייך למועצה אזורית מגידו.

הבית שלנו במושב היה בית מבודד עם שטח גדול, המשפחה התעסקה בחקלאות, גידולי שדה, היו להוריי רפתות ולולים. הייתי בת למשפחה מרובת ילדים, 10 נפשות, אני הייתי ה-8 במספר, לא שזה הקנה לי פריבילגיה, כולם היו שווים בני שווים, לכולם היו חובות ומטלות. תמיד היה סדר יום, כל אחד ידע מה הוא צריך לעשות, עוד בהיותי ילדה בת 8 התעסקתי בעבודות הרפת,  כשהייתי חוזרת מבית הספר, הייתי לובשת את הבגדים עם המגפיים השחורים והולכת לרעות את הפרות בשדות, או חולבת את הפרות. אחרי שעתיים של עבודה קשה (לא שחלילה התלוננו), הייתי חוזרת הביתה עייפה ותשושה, הייתי מורידה את הבגדים המלוכלכים עם ריח הצחנה, מתקלחת ומתארגנת.

בית הספר היה ממוקם בסוף המושב מרחק של 2 ק"מ, היינו הולכים ברגל, בחורף הקר והגשום ובקיץ בחום הלוהט, הדרך הייתה ארוכה וקשה, ואוי ואבוי למי שהיה מאחר. החינוך בבי"ס היה מאוד נוקשה (ספרטני – אם אפשר לקרוא לזה כך), כשהיינו באים בחורף לבית ספר, לא היה אספלט, רק חול, היינו מגיעים עם מלא בוץ בנעליים. רק אחרי שהיינו צריכים לנקות את הנעליים בשוקת היינו נכנסים לכיתה.

אני זוכרת שבאחד מהימים כשהלכתי לבית ספר עם חברתי כהרגלי, היא איחרה, כשהגענו לכניסה של בית הספר ראינו שאנחנו מאחרות, פחדנו מאוד, היו לנו שתי ברירות, או להיכנס לכיתה ולקבל עונש (אז היו מענישים במכות עם סרגל על האצבעות) או לעמוד בפינה על רגל אחת לכמה שעות, והברירה השנייה פשוט לא להיכנס לכיתה. כמובן שבחרנו באופציה השנייה (מזוכיסטיות אנחנו לא). לא ידענו מה לעשות כי ללכת הביתה אין סיכוי, בסמוך לבית הספר היה יער ובאותו יום מצאנו את עצמנו אני וחברתי יושבות ביער כמה שעות, משחקות, אוכלות את הסנדוויצ'ים שהבאנו מהבית ואוכלות מעץ התאנה. כשראינו את הילדים מסיימים את הלימודים הצטרפנו אליהם הביתה. כשחזרתי הביתה, הייתי שמחה, עד שלפתע ראיתי את מורתי בכניסה לביתי, שואלת את אמי מדוע לא הגעתי היום ללימודים. אמי הביטה בי ולא הבינה מה קורה, אני נאלצתי כמובן לשקר ולהגיד שכן הייתי וכך זה נגמר (למזלי).

אחרי שהיינו חוזרים מבית הספר היינו אוכלים ארוחת צהריים ומכינים שיעורי בית, אמי הייתה כל יום בודקת את שיעורי הבית (מה שמצחיק בדבר זה שהיא אפילו לא ידעה קרוא וכתוב) העיקר שעשינו שיעורים.

בשעות אחר הצהריים היינו נפגשות כל החברות ומשחקות במשחקי חברה כמו קלאס, חמש אבנים, מחבואים ועוד. היה לנו חיי חברה נהדרים. היינו כל הזמן מאלתרות משחקים.

בלילה כשהיינו הולכים לישון אבא היה מספר לנו סיפורים עממיים. פעם אחת הוא היה מספר בעברית ולאחר מכן הוא היה מספר את אותו הסיפור בערבית על מנת שנלמד ערבית.

בשנות חיי היותר מאוחרות, כשהייתי בת 13, הוריי שלחו אותי ללמוד בפנימייה חקלאית בפתח תקווה. הייתי מגיעה לבית פעם בשבועיים.

יכולתי להמשיך ולספר לכם אין ספור סיפורים שליוו אותי בילדותי ושהיו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלי. אז זה היה חלק קצר מסיפור חיי – פשוטים קשים אך יחד עם זאת מאוד מאושרים.

הזוית האישית

התרגשתי מהסיפורים של סבתא. הייתה לי ההזדמנות להכיר אותה בתקופת ילדותה. היה מעניין לשמוע את החוויות הטובות והקשות. אני מאחל לסבתי המשך חיים מאושרים ואני שמח שאני שייך למשפחה זו.