מאגר סיפורי מורשת

הנכדה שטערנא רוזנברג מתעדת את סיפורה של סבתה רחל.

סבתא שלי רחל לאה פרסמן (לבית סירוטה) נולדה ברוסיה (ברית המועצות לשעבר).

כשהיא הייתה  בגיל 17, היא עלתה לארץ בשנת תשל"א.

באותה תקופה הגיעו עולים חדשים לארץ מברית המועצות. מבין העולים נמנו חסידי חב"ד רבים. הרבי הזמין אליו קבוצות של חסידים, שיצאו ראשונים מברית המועצות. סבתי השתתפה באחת הקבוצות האלה, והתקבלה ליחידות בחנוכה תשל"ב. הרבי שוחח אתה יותר מחצי שעה, ואמר דברי נבואה על עשרות אלפים ומאות אלפים יהודים מרוסיה שעתידים לעלות לארץ. דבר שנראה היה הזוי ולא מציאותי אז.

אולם, דברי הרבי התגשמו, ולאחר 20 שנה, אכן, נפתחו שערי מסך הברזל הרוסי, ואלפי עולים הגיעו לארץ ישראל. הרבי דיבר על כך כמה חשוב להפיץ יהדות בין העולים לעתיד. ואכן, סבתי כל החיים עבדה באולפן לעולים, היא מסרה שעורי תורה לדוברי רוסית. בזמנו. לפי הנחייתו של הרבי, היא גם עבדה באגודת "שמי"ר", שעסקה בהוצאה לאור של חוברות בענייני תורה ומדע בעריכתו של פרופסור ברנובר.

סבתא רחל מספרת לנכדתה:

"את בוודאי קראת ושמעת כבר הרבה סיפורים על מסירות נפש של חסידים בשמירת תורה ומצוות. ואני אתמקד בדברים קטנים מחיי ילדה צעירה שגדלה ברוסיה של אז.

תארי לעצמך, שמגיל מאוד צעיר את יודעת, שאסור לספר לאף אחד מה שקורה בבית. אחרת לפי החוק יכולים לקחת אותך מההורים, כי אסור ללמד את הילדים להיות דתי ע"פ החוק. אני לא זוכרת שמישהו אמר לי את זה במילים כשהייתי קטנה, אבל ינקנו את זה ממש מגיל ינקות.

בעצם חיינו חיים כפוליים: חיים בבית, וחיים שונים בחוץ ובבית ספר. היו לי חברות בבית הספר, אבל אף פעם לא סיפרתי להן, שאני שונה מהן. אף אחת לא ידעה למה אני לא מגיעה בשבת (ההורים היו משלמים לרופאים כדי לקבל אישור כאילו אנחנו  זקוקים ליום חופשה נוסף בגלל המצב הבריאותי), ולמה אני לא אוכלת אצל אף אחד, ולא נוסעת למחנות קיץ. זה יצר רגש של בדידות כל הזמן, לדעת, שאת לא כמו כולם. וגם להשתדל כל הזמן להיות טובה בלימודים בכיתה, כדי שלא יקפידו על החיסורים.

צריך גם להבין שבבית הספר לימדו דברים אחרים מהבית. בבית הספר לימדו שאין אלוקים חס ושלום, שהמדע והדת לא הולכים ביחד, שמדינת ישראל היא מדינה פושעת.

היום אני מתפלאת איך הסבים וההורים שלי הצליחו להשריש בנו אימון, במה שהם אומרים ולא מה שבית הספר אומר. אנחנו פשוט סמכנו עליהם. כנראה, בזכות הדוגמא האישית שלהם של מסירות נפש יום יומית על הנאמנות לתורת ישראל.

ובמיוחד של ראש המשפחה סבי ר' ישראל אולידורט ז"ל שהוא צאצא של הבעל שם טוב.

אני זוכרת מגיל שלוש, איך סבא שלי היה לוקח חתיכת עץ וסכין חדה והיה מכין סביבון, שעליו כתב בעיפרון כימי ארבע אותיות: נ'(נס) ג'(גדול), ה'(היה), ש(שם)', והיה אומר לי: "בע"ה בשנה הבאה אני אעשה לך סביבון עם האות פ'(פה) במקום האות ש'(שם), כי אנחנו נהיה כבר בארץ הקודש".

כך היה עד גיל 17 וחצי. קיבלנו רשות יציאה לפני פסח. וכשהגענו לירושלים,

אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם אחי, היה ללכת  לחנות ולחפש סביבון עם האות פ'. המוכר התפלא מאוד, ואמר: "עכשיו ערב פסח תחכו עד חנוכה!" ענינו לו, שחיכינו יותר מדי זמן… הוא הבין אותנו, והוריד מן 'הבויידם' של החנות סביבון. שמרתי אותו הרבה שנים כדי לספר לילדים על הציפייה לעלייה לארץ הקודש.

הזוית האישית

שטערנא: תודה לך סבתא רחל! למדתי המון מהסיפור שסיפרת לי, אני שמחה להיות חלק משרשרת הדורות של משפחתנו. מאחלת לך בריאות, שמחה והרבה נחת מכולם.