מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דוריף במסגרתה אני מתעדת את סבתי, לילה בורצקי, ומנציחה את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

סבתא-רבתא שלי, אמה של סבתא לילה, ברחה מהשואה עם סבתא לילה בבטנה. היא הלכה שעות, ימים ושבועות רבים ברגל, ובחרה להתמקם בעיר שקטה יחסית לערים אחרות – באקו. שם, בתאריך 21 ביולי 1941 נולדה סבתא שלי – ליליה. בשנים הראשונות של חייה היא גדלה בלי אבא, הוא נלחם בחזית.

אימא של סבתא לימדה אותה איך להיות חזקה ועצמאית, איך לא לוותר, לא משנה מה. בשנות המוקדמות של המלחמה כמעט ולא היה אוכל ובגדים עבור המשפחה, כמו בכל ברה"מ. סבתא שלי מספרת כי לא ידעה מזה, עד שאמה סיפרה לה, כמעט עשר שנים לאחר מכן. אמה של סבתא תמיד עשתה את מיטב המאמצים כדי לספק לילדיה ילדות טובה, לא משנה מה המצב. היא עבדה בבקרים, בישלה בערבים ותפרה שמלות בלילות; היא לא אכלה ימים כדי שסבתא אף פעם לא תרגיש רעבה. כאשר חזר אביה מהמלחמה, הוא לא אמר על זה מילה ולא סיפר שום דבר ממה שעבר – למרות שהזכרונות עוד חיו בראשו והתמונות משדה הקרב עלו מול עיניו כל פעם שסגר אותן, בכל פעם שמצמץ. סבתא אומרת: "בזכות אבי אני גדלתי מבלי לדעת על כל הרע שקרה באותו זמן. אני מודה לו על כך, אני יודעת שלא הייתי יכולה לעכל את זה"

סבתא שלי לקחה את הערך הזה מהוריה וכאשר הגיע תורה להיות אימא, היא הסתגלה לתפקיד במהירות. אפילו שהמלחמה הסתיימה, השנים הקשות בברה"מ לא הסתיימו. היא גם, כמו אמה, נאלצה לשלב עבודה עם לימודים, בישול, כביסה וטיפול בילדים שלה. היא הצליחה לקבל תואר ראשון ושני עם שני ילדים על הגב.

העלייה לארץ

העלייה לארץ של סבתא שלי התקיימה בשנת 1999 עם אבא שלי. הם עלו ממוסקבה שברוסיה לישראל. סבתא שלי גרה עם אבא שלי ברוסיה עד השנה 1999. לסבתא היה קושי עם השפה העברית ולאבי גם גם היה קושי בשפה שלנו, מכיוון ששפת האם של סבתי היא רוסית. אפילו עד היום יש לה קושי בשפה. בנוסף, המצב הכלכלי לא היה בסדר כל כך כמו שהיה צריך להיות, התגלעו קשיים בזמן זה.

החתונה של סבתא וסבא שלי והמשפחה

החתונה של סבתא שלי וסבא התקיימה לפני 60 שנה. החתונה לא הייתה לא כל כך גדולה, היא נערכה בבית של סבא וסבתא שלי, באו מעט אנשים לאירוע – חמישה אנשים בערך. סבתי הייתה בת 20 וסבא שלי היה בן 27. סבתא אמרה שהיא נהנתה מהאירוע שלה אפילו אם היה מעט אנשים.

סבתא אמרה על גידול הילדים: "ראיתי את אימא שלי וידעתי שאני יכולה לעשות את אותו הדבר, ידעתי שאני חייבת. חייבת לעשות זאת בשבילכם". סבתא דאגה שילדיה אף פעם לא ידעו מה זה רעב ואף פעם לא ירגישו שהם לבושים לא מספיק יפה, והיא המשיכה לעשות זאת שנים רבות, ועושה את זה עד עכשיו, עד כמה שהיא יכולה. היא נתנה לי את כל החום ואהבה שיכלה, ובלעדיה לא הייתי אני [נעמי].

כיום

לפני שלושה שבועות אשפזו את סבתא שלי בבית חולים עם אירוע מוחי. היא לא הייתה בבית רק שבועיים, אבל זה הרגיש כמו חודש שלם. הבית היה ריק בלעדיה. כעבור שבועיים היא חזרה הביתה, והבנתי עוד פעם עד כמה אני אוהבת אותה ועד כמה היא חשובה לי. אני לא הייתי יכולה לדמיין את חיי בלעדיה.

כרגע סבתא חיה עם בעלה (סבא שלי) ובתה (דודה שלי) שעוזרת לה בהכל. למרות שהיא כבר לא חזקה כמו פעם, היא ממשיכה לדאוג לכולנו. היא אומרת שהיא מאושרת מהחיים שלה ואם הייתה לה בחירה אם לשנות בהם משהו או לא, היא הייתה משאירה את הכל כמו שהוא. "אני מסתכלת עלייך ומבינה שעשיתי את הבחירות הנכונות", היא אמרה לי.

הזוית האישית

נעמי הנכדה המתעדת: אהבתי לעשות את התיעוד מכיוון שהיה כיף לדבר עם סבתא שלי על דברים מעניינים ולדעת יותר על עברה.