מאגר סיפורי מורשת

נגה נכדתי היקרה, לזכות היא לי לספר לך על עצמי. עשיתי את זה כבר מספר פעמים אבל כל פעם זו חוויה מחדש. יהיה נעים לי שתכירי אותי יותר גם דרך הסיפור הזה.

נולדתי בתאריך 23.4.1952 להוריי חנה (אנה) ואריה (ליאון) הלר. אנשים יפים שהתחתנו מאהבה גדולה. אבא שלי חיכה לאהובתו בישראל, הואיל ועלה לפניה כמעפיל, והיא נותרה בפולין. אמי חוותה את השואה, והתאחדה איתו לאחר תום מלחמת העולם השנייה. ואיך הצליחה להגיע אליו? היא, אימא שלי המתוקה הזו, זכרה שהיה לאבא שלי אח – חיים הלר – שגר ברחוב המלך ג׳ורג׳ בירושלים. אימא שלי שלחה מכתב, בלי כתובת מדויקת, אבל המכתב הצליח להגיע. ואבא שלי סידר לה מה שנקרא ״סרטיפיקט״. בעקבות הסרטיפיקט הזה היא הצליחה להגיע לישראל. היא גם הצליחה – תתארי לעצמך דבר כזה, אחרי מה שעבר עליה בשואה, להביא לארץ כמה פריטים. כמו למשל – סרוויס מפורצלן עם ציורים של פרחים עדינים – אולי שושנים, שהיא הביאה מצ׳כיה (תוכלי פעם לבקש מיערה שתראה לך. אני פעם נתתי לה את זה). אולי לא כל החלקים נמצאים. ואפילו היא הביא מכונת תפירה תוצרת זינגר. תארי לעצמך, זה דבר גדול – לא משהו נייד וקטן ששמים על השולחן. זה עם חלק שהיו דורכים עליו עם הרגל, עם גלגל, אני ממש רואה את המכשיר הזה מול העיניים שלי.

היא הצליחה לצאת במחולות יחד עם אבא שלי כשהכריזו באו״ם על הקמת המדינה. בין התמונות ששלחתי לך תמצאי את תמונת החתונה שלהם. את יכולה לראות שני אנשים עדינים, לבושים בעדינות, מסתכלים על החיים – שהתחילו אצלם בגיל יותר מאוחר, והצליחו להקים משפחה. זה הישג ענק. מאימא שלי שאבתי מספר תכונות, העדפות של החיים. (1) אהבה אין קץ למשפחה. אהבת ילדים. היא הייתה נשמה כל כך טובה, כל כך העריכה הקמת משפחה. היא אפילו היתה בהריון שלישי אחרי שאחי משה נולד, אבל כבר הייתה לה הפלה. אני ממש זוכרת את זה. כשהילדים שלי היו באים לבית שלה ברחוב דברי ירוחם 2 בירושלים, היא הייתה משכנת אותם אפילו במגירה שמתחת למיטה, מגירת המצעים. (2) אמביציה. היא ממש חינכה אותי לזה, באופן לא מודע. למשל, אני זוכרת שהיא למדה את השפה העברית. היא לא ידעה את זה מחו״ל, היא למדה בארץ. היו לה מחברות, והיא היתה מתרגלת את הדקדוק, ההטיות של הבניינים. קניתי, אקנה, תקנה. אף פעם לא היו לה טעויות בין זכר ונקבה, ספירת מספרים. והיא למדה את זה בארץ – זה פשוט היה מדהים. גם בגיל מבוגר, כשהיא כבר הייתה סבתא, היא הלכה ללמוד באוניברסיטה. היא למדה מחשבה יהודית אצל פרופ׳ אבי רביצקי. והיא באמת נתנה לי את ההרגשה, ואת הרצון, תמיד להיות בין המצטיינים. ללכת לבית הספר הכי טוב, להיות בחברה הכי טובה, להצטיין בלימודים, לשאוף לקיים סביבה מצליחה סביבי. מצליחה מבחינת יושר, והקפדה על פרטים, ורמה גבוהה.

נגה שואלת על לבוש. סבתא עונה: "אני אישית מאוד אהבתי להתלבש יפה. בתור ילדה נתתי שיעורים פרטיים, והיה לי כסף. וגם לימדתי בת שאימא שלה היתה תופרת. אז מאוד הייתי גנדרנית, והייתי רוכשת חוברות שנקראו "גורדה". אלו חוברות עם דוגמאות של בגדים, ממש מקסימים. והיא – האימא הזו – הייתה תופרת לי במקום לשלם לי. לפי החוברת. היו שם גזירות כאלה, לפי מידה, ומניחים על הבד וגוזרים לפי זה. היו לי ממש בגדים פנטסטיים. מקור אחר של בגדים היה שהיה בירושלים מקום שנקרא 'בוטיק אדלר'. זה לא כמו שיש היום המון מקומות לקנות בגדים. זה היה מקום מיוחד, עם תפירה מיוחדת. אני אגב גם קניתי שם את שמלת החתונה שלי, שאני לא יודעת לאן היא נעלמה במשך השנים. אפילו היום לקנות שמלה זה לא שגרתי, שואלים שמלה. זו הייתה שמלה מקסימה. רציתי אותה שיהיה לי אותה בבית, אני רק לבשתי אותה בחתונה, אף אחד אחר – חוץ מאולי בנות שלי, זה לא איכפת לי. הייתי מאוד חתיכה, ממש רזה, וגוף מאוד יפה. וזו הייתה שמלה ממש מקסימה. היא עלתה גם לא זוכרת כמה. לא היה אז שפע כמו שיש היום. הייתה לי חברה בשם אפרת טלמון שגרה ליד רמת רחל. הם תמיד היו נוסעים לחו״ל ומביאים לארץ בגדים שלא היו – ג׳ינסים, סניקרס – זה נראה כל כך אלמנטרי אבל אז לא היה את זה. במרכז העיר היתה חנות של ספורט אמריקאי, ששם היו גם סמלים של יחידות צבאיות, ושם היו כל מיני פריטים נורא מיוחדים – מי היה מסוגל לקנות את זה. בבית ספר יסודי, למדתי בבית ספר שהיתה בו תלבושת אחידה – בית ספר על שם האציל למל, לא רחוק מכיכר השבת, מול קולנוע אדיסון. זה היה בית ספר לא דתי אבל רק לבנות. באחת התמונות תראי את תזמורת בית הספר. רואים שם את התלבושת האחידה שהייתה. אני נהגתי לנעול נעליים עם עקבים גבוהים, ידעתי ללכת איתם, לבשתי בגדים מאוד קצרים – אפילו די פרובוקטיביים.

את עיקר הילדות שלי ביליתי ברחוב שטראוס 29 בירושלים. זה היה בנין ממש שיושב על מה שמכונה כיכר השבת. בכיכר השבת היו הרבה מאוד הפגנות של דוסים. זה היה בלב לב של הדוסיות. היו צועקים 'שבעאס' למכוניות שנוסעות בשבת. אי אפשר היה לעבור בבגדים לא צנועים לפי שיטתם. פעם עברתי בתור נערה בשכונת גאולה עם מכנסיים קצרים. והרב עמרם בלוי, שהיה המנהיג של נטורי קרתא (פלג חרדי שלא מכיר במדינת ישראל) – הוא הלך אחרי וצעק 'פריצה פריצה' (שזה כמו פרוצה, כלומר מישהי לא מכבדת).

הבניין שגרנו בשטראוס 29 היה בית משותף, עם אנשים מעדות שונות, מארצות שונות, מרמת דתיות שונה, וכולם חיו בשלום. זה ממש היה מקסים. למשל, היתה שם משפחה מאוד דתיה – משפחת שפירא. כל חג סוכות הם היו בונים סוכה ענקית על הגג, וממש ישנים שם, כך זה היה מקובל. כמובן רק הגברים. אבא שלי היה בונה סוכה במרפסת שלנו, הייתה מרפסת בלי גגון, כי סוכה צריכה להיות בלי כיסוי למעלה. לא היינו ישנים שם אבל היתה לנו סוכה יפה. למשל, בפורים ממש היו מקפידים לעבור מדירה לדירה ונותנים משלוחי מנות, בדרך כלל תוצרת בית. בבית הזה היה בעליית הגג מקום שהיו עושים בו כביסה. היתה באה כובסת, מדליקה שם פרימוס עם דוד, מחממת מים חמים, והיה לה מן חלק מתכתי ועליו פסים שהיו מניחים עליו את הבגד, ככה הסבון מתגרד על הבגד ואז שוטפים אותו. בשכונה היה מקום של מכירת פלאפל – רק היה נגמר חג הפסח, בלילה, היו צובאים המונים על הפלאפליה הזו. הייתה שם מספרה ובחלק מהמספרה היה מוסב למקום להשכרת בגדים לפורים. היו שם בגדים מקסימים.

אפרופו פורים, אם תראי בתמונות ששלחתי לך, יש תמונה שבה אני לבושה כמו מלכת אסתר, פעם עם שמלה קצרה יותר ופעם עם שמלה ארוכה יותר. וזה אימא שלי המתוקה הזו דאגה שיתפרו לי מבד תכלת סאטן מבריק ובאמצע, בקומות שונות, מן קישוט מכסף כזה. זה היה ממש מקסים. יש לך תמונה אחת שאת רואה אותי בגן ילדים, שאני שמה רגל על רגל במן תנועה גנדרנית וגאוותנית. זה היה גן שנקרא – גן עולמי. הגננת הייתה גברת ויס, שהנכדה שלה זו הכתבת והעורכת דנה ויס. אני חושבת שפעם הדוד שלך סיפר לה את זה. הגננת היתה אשה מבוגרת אז ומקסימה. אפרופו תחפושות, למשל, לאח שלי משה – אימא שלי דאגה שאשה אחת שקראו לה גב׳ זוטא שידעה לתפור, תפרה לו תחפושת של פיל. אותה יש לנו עד היום ותוכלי לראות אותה אם תרצי. והיא הייתה ממש פיל מדויק – עשו לה אף, מבד בצבע אפור, ושתלו בתוך האף הזה ספוג לכל האורך, ובקצה שלו תפרו לשון אדומה, ואת שתי שיני השנהב הלבנות, כל פרט ופרט ממש מקסים. וחותלות כאלה על הידיים. פעם היה מנהג בגן החיות התנ״כי שמי שהיה מתחפש לחיה, או שהיה לו שם של חיה, יכול היה להכנס בלי תשלום.

בילדות שלי אני למדתי בהרבה חוגים יחסית, וזה היה שנות צנע ובכלל אי אפשר היה לחלום על מה שאנחנו חיים היום בכזה שפע פנטסטי. לשלוח אז ילד לחוג זה היה מאוד מיוחד. בתור ילדה הייתי במקהלה שהמנצח שלה היה צבי בן פורת, שהיה מלחין, איש מאוד מיוחד, היינו מקליטים שירים באולפני קול ישראל ברחוב הלני המלכה. בתור ילדה הייתי מגיעה לשם, והיו משדרים אותנו ברדיו. המתחרים שלנו היו מקהלת צדיקוב. היינו נותנים הופעות מחוץ לעיר, אני ממש זוכרת הופעה אחת במיוחד שלקחו אותנו לדימונה. זה באמת חוויות שמעט ילדים חוו אותן בשנים האלה. זה היה לכבוד ההולדת של דימונה. יש שיר מאוד ידוע: ״היי סימונה מדימונה״. אחר כך למדתי פסנתר באקדמיה למוזיקה על שם רובין, וגם אצל מורים פרטיים. שם אימא שלי לקחה אותי למנהלת של האקדמיה, זה ממש קרוב לבית ראש הממשלה בבלפור. היא עשתה לי בחינה ואמרה שאני מתאימה ללמוד נבל, וזה כלי גדול ומסובך ולא התאפשר לי. ומאז ממש חבל לי על כך. הייתי בתזמורת בית הספר למל ושם ניגנתי במנדולינה שיש לי אותה עד היום, וגם בכלי שקוראים לו לירה, שהיו תוקעים אותו בחגורה על הבטן, והולכים עם התזמורת בשכונה, והיינו צועדות שם. יש שם תמונה של התזמורת ובה רואים בצד שמאל את המנהל האגדתי של בית הספר הזה, שנקרא אלופי. אחר כך הוא היה יו״ר של איגוד נכי צה״ל כי כנראה איבד את בנו באחת המלחמות. ובצד השני יש את המנצח שלנו. עד היום אני חברה בקבוצת ווטסאפ של התלמידות שלמדנו יחד בכיתה ח׳ בבית ספר למל. כל מיני סבתות ממש חמודות ומקסימות שאנחנו שותפות לקבוצה הזו, וגם נפגשות מדי פעם כשאין קורונה.

נגה יקרה, אפשר לספר המון המון סיפורים, ואם תרצי – מה שלא כתבנו שאני אספר לך בהזדמנות, אז תבקשי ואני אספר לך. יש הרבה דברים שאפשר ללמוד מההיסטוריה הזו, אין ספק שההורים שלי מאוד השפיעו על החיים שלי, ועל אבא שלי לא כל כך הרבה סיפרתי, למרות שיש לי הרבה מאוד חוויות.

עצה ממני, זכרי את המשפט האלמותי של אימא שלי: ״עם ישראל עוד ישוב ויצמח כמו שמגרעין תבואה אחד צומחת החיטה״. ועצה לך – תאמיני בעצמך, אז תגיעי, יהיה לך סיפוק וזה יגרום לך לאושר.

הזוית האישית

נגה הנכדה המתעדת: שמחנו מאוד על ההזדמנות לבלות זמן עם סבתא ולשמוע על חייה וילדותה.