מאגר סיפורי מורשת

שמה של סבתי הוא עדנה והיא נולדה בשנת 1938 בארץ. מהלידה גרה עדנה בקיבוץ רמת רחל בהדסה שבירושלים ועד גיל 7. לעדנה היה אח בשם יהודה שמת בגיל 27 ויש לה אחות בשם טליה. שמות הוריה היו נעמי ובנימין. נעמי הייתה סבתא רבתא שלי והיא עבדה במתפרה, היא הייתה חרוצה, צנועה וחברותית. בנימין היה סבא רבא שלי, הוא עבד כאופה לחם והיה לו לחם מתוק טעים כמו בריוש. הוא היה חרוץ, צנוע, חברותי וגם טוב לב.

סבתי עדנה הייתה אחת מהילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ רמת רחל והוריה היו ממקימי הקיבוץ. חיי הקיבוץ היו שונים מאוד מהחיים בעיר או בעיירה, הרעיון הוא שחיים בשותפות, בפשטות ובצניעות וכל אחד תורם את חלקו לקיבוץ, אין רכוש פרטי וכמעט שגם אין חיים פרטיים.

כל משפחה קיבלה בקיבוץ חדר אחד בלבד, בקיבוץ בישלו את האוכל במטבח ואכלו בחדר האוכל המשותף, ובסופי שבוע הייתה פשטידת שאריות. בקיבווץ הפרידו את הילדים מהוריהם בגיל צעיר מאוד כדי שלא יפרעו להם בעבודות הקיבוץ, וכך עדנה סבתי גדלה ב"בית הילדים", בחדר נפרד מהוריה עם עוד כמה ילדים באותו שכבת גיל שהיו החברים שלה. לא היה הרבה זמן לשחק בגלל שהילדים והיא עבדו הרבה והמשחקים שהיא שיחקה איתם הם מחבואים וקפיצה בחבל.

בקיבוץ אין פרטיות, אתה חולק את הכל עם עוד אנשים, אין משהו שהוא שלך, אפילו הבגדים שנותנים לך הם משומשים על ידי ילדים שגדלו וזה כבר לא המידה שלהם. המשמעת הייתה אותו דבר ואם משהו עבר על החוקים העונש היה לעשות עבודות שאף אחד לא אוהב, כמו לחלוב את הפרה ב- 5 בבוקר.

לא היו חוגגים ימי הולדת בגלל שזה משהו אישי, החגיגות היו באסם מול חדר אוכל והם היו קשורות רק לחגים. היו מקרינים סרט על הקיר הלבן של האסם שהיו יכולים לראות אותו מהחדר אוכל.

היחסים של סבתי עדנה עם המורים/מטפלת לא היו טובים כי אז היה לעדנה שיער ג'ינג'י ארוך והמטפלת בכוונה הייתה מכאיבה לה בזמן סירוק השיער. בזמן הפנוי הנדיר שהיה, עדנה השתמשה בו לטובה: היא קראה הרבה ספרים, שיחקה עם החברים שלה ועזרה לסבא רבא בנימין עם אפיית הלחם.

בהכרזת מדינת ישראל סבתא הייתה בקיבוץ רמת רחל ובערב הכרזת המדינה פרצה מלחמת העצמאות, סבתא עדנה זוכרת שהילדים ישבו במקלט של הקיבוץ. אחר כך כשהירדנים התקרבו לקיבוץ פינו את הנשים ואת הילדים והגברים נלחמו על הקיבוץ. אך לבסוף הירדנים שרפו את הקיבוץ והיו צריכים לסגת אחרי המלחמה. ההורים של סבתא עדנה קיבלו החלטה לעבור לקיבוץ אחר בשם קיבוץ גבעת ברנר (לא היה להם כוח להקים את הקיבוץ מחדש).

אחרי שעברו עדנה ומשפחתה לקיבוץ גבעת ברנר עברה עדנה לבית ספר מקומי בשם בית ספר אזור, גבעת ברנר. המקצועות שלמדו שם הם כל המקצועות שלומדים היום פלוס תורת הקומוניזם (היא למדה את זה בקיבוץ הקודם) אבל עדנה אהבה רק מקצוע אחד בבית הספר והוא ספרות, את כל השאר היא לא אהבה/חיבבה. הטיולים בבית הספר היו יותר להסתובב בארץ ולראות את הארץ. תלבושת הקיבוץ הייתה בגדי עבודה כחולים ישנים שלבשו פעם ילדים.

בשנות העשרים של סבתא עדנה היה מקובל בארץ לשמועה מוזיקה של ישראל ולרקוד ריקודי עם. השתמשו במכתבים וגלויות בשביל תקשורת בגלל שאז עוד לא היו טלפונים ציבורים. בני הזוג פעם הכירו על ידי חברים, משפחה או על ידי שדכניות. פעם ילדים היו יותר ממושמעים להורים שלהם, הם היו עושים את כל מה שהוריהם אומרים והם לפעמים היו עובדים בעבודות בית בשביל לעזור והיו עושים יותר מטלות מהילדים של היום.

אחרי שסבתא סיימה צבא היא עזבה את חיי הקיבוץ ועברה לגור בנתניה עם חברה. החברה הכירה לה את סבא (הוא היה חתיך) והם התאהבו, אחרי תקופה שהם יצאו ביחד הם התחתנו. במשך השנים נולדו ארבע בנות ויש להם עשרה נכדים ושישה נינים. כיום סבא וסבתא פנסיונרים. סבתא עבדה כגננת והיה לה גן פרטי ולסבא היה מוסך אופנועים. אחרי זמן מה שינה סבא את עבודתו לקבלן בניינים. סבתא הייתה בתנועת הנוער השומר הצעיר ששם היו מכשירים ילדים לעבודת חקלאות ושמירת הקיבוץ.

המתכון שהלך עם סבא רבא בנימין

סבתא אהבה מאכל מיוחד והם הלחמניות של סבא (רבא) בנימין, הן היו מתוקות והוכנו באהבה, זה היה כמו ממתק בשבילה ובשביל ילדים אחרים. המתכון המשפחתי: סבא רבא בנימין, שלמד אפיה במאפיית ברמן הוותיקה, היה אחראי על אפיית הלחם בקיבוץ. מכל המתכונים שהיו לו, היה מתכון אחד ומיוחד של לחמניות מתוקות. כשהיה אופה אותן, כל הילדים של הקיבוץ היו מריחים ובאים לעמוד בחוץ ליד המאפייה. הוא היה מחלק להם את הלחמניות וכולם היו שמחים. אחרי שנסגרה המאפייה הוא המשיך לאפות את הלחמניות המתוקות שכולנו אהבנו ואז, כשאמי שאלה אותו: "סבא, איך הלחמניות שלך כל כך טעימות?", הוא אמר שהוא שם בהן הרבה אהבה, בגלל זה הן טעימות, אבל סבא לא גילה את המתכון לאף אחד. אחרי שהוא נפטר, ניסו לאפות את הלחמניות שלו אבל זה אף פעם לא יוצא אותו דבר.

הזוית האישית

תמיר הנכד המתעד: היה מעניין, למדתי הרבה על המשפחה מצד אימא שלי.