מאגר סיפורי מורשת

אתחיל ואספר על סבא שלי: סבא שלי, חנניה, נולד בשנת 1942, במרקש שבמרוקו. סבא עלה לארץ כשהיה בן עשרים ואחת בשנת 1963.

לסבא ארבעה אחים, ארבעה ילדים ושנים עשר נכדים, והוא ונשוי לסבתא שלי, מדי.

סבא חנניה נולד בתקופת העוני. באותו זמן התרחשה השואה בעולם, אבל היא לא הגיעה עדיין למרוקו. לסבתא רבתא, מאמא זהורה, ולסבא רבא שלי היה מאוד קשה לגדל חמישה ילדים. סבא רבא שלי פרנס וסבתא רבתא שלי, כמו כל הנשים באותה תקופה, הייתה עקרת בית. היא עבדה מאוד קשה כיבסה, בישלה, טיפלה בחמישה ילדים, דאגה להם ושמרה עליהם מאוד.

לסבא שלי לא היתה כל כך בררה אלה ללמוד לגנוב, כמו כל הבנים במשפחה. הבנות היו עוזרות לאמא בבית. סבתא רבתא שלי לא כל כך אהבה את זה שילדיה גנבו בכל זאת זו גניבה. סבא שלי מספר את זה בצחוק, אבל מרגישים את הכאב שלו כשהוא אומר, שהיה גונב את האוכל של אחיו כי ידע שאם הוא לאי עשה זאת ישאר רעב.

החיים היו קשים באותה תקופה ועד היום אותה תקופה מלווה אותו, הוא לא זורק אוכל גם מה שפג תוקפו, הוא אוכל רק כדי לא לזרוק אוכל, לא חשוב איפה גרים רק שיהיה לילדים שלו אוכל בצלחת, זה הדבר שהכי חשוב לו. לראות אותנו לא אוכלים עושה לו רע. אם אנחנו לא מסיימים את האוכל הוא אוכל את זה רק כדי לא לזרוק את מעט האוכל שנשאר.

אלה דברים שמלווים אותנו עד היום וחשוב להעריך גם את הדברים האלה שנראים לנו לא חשובים.

הזוית האישית

מאוד שמחתי לתעד את סיפורו של סבא. התחברתי מאוד לסבא שלי ולסיפור שלו הרגשתי ממש שאני שם.