מאגר סיפורי מורשת

שמי אביה הירש, במסגרת שיתוף פעולה בין תכנית הקשר הרב דורי והתאחדות הסטודנטים הארצית, אני מעלה אל מאגר המורשת תיעוד של סבתי, שמחה נזרי, ועלייתה לישראל. 

שמחה נולדה בשנת 1934 במיסור שבמרוקו, למשפחה מכובדת ועשירה. אביה, אליהו, היה רוכל מאוד מצליח במיסור. אמה, עליזה, הייתה עקרת בית. לשמחה שתי אחיות, היא האמצעית. שמחה למדה בבית ספר עם ערבים. היחס של הערבים היה טוב, הם היו לומדים מהבוקר עד 11:30, הולכים לבית לאכול ואחר כך חוזרים לבית הספר עד השעה 16:00, משם הולכים לבית הכנסת ולומדים עם הרב. בבית הכנסת היה רב אחד שהיה מלמד את כל הילדים קרוא וכתוב.

בבגרותה עבדה אצל אביה במסחר כותנה. שמחה התחתנה עם אפרים כשהוא בן 25 והיא בת 16, הם הכירו על ידי ההורים שלה שגרו ליד אמו של אפרים. ההורים חיתנו אותם בשנת 1954. הם גרו בבית-אמו של אפרים שהיה צמוד להורים של שמחה. אפרים עבד לפרנסת המשפחה בחשמל בטלסינט (עיירה במרוקו), הוא היה נוסע לשבועיים לעבוד וחוזר לשמחה במיסור ששם היה ביתם. לאפרים ושמחה יש תשעה ילדים. הבכור נולד שנה אחרי שנישאו, שמו אליהו, על שם אבא של אפרים שנפטר. אחר כך נולדה להם בת בשם רוזת ובזמן ההריון השלישי הם עברו דירה לעיר פאז במרוקו, שם נולד להם הבן השלישי דניאל והרביעי איציק. ארבעה ילדים נולדו במרוקו ואת החמשת הנותרים שמחה ילדה בארץ ישראל.

שמחה ואפרים עלו ארצה בשנת 1964 עם משפחותיהם. אפרים ושמחה תמיד רצו לעלות לארץ, עוד לפני שהתחתנו, אך אביה  לא הסכים לה, משום ידע שיהיה להם קשה בארץ והוא רצה להישאר במעמד ובדרגה שלהם במרוקו. מה שגרם להם לעלות ארצה, היה הסוכנות היהודית – ששכנעה רבים לעלות ארצה. בהשפעתה, כל הקהילה החליטה לעלות יחד ארצה בשנת 1964. ההתארגנות לעלייה נעשתה בעזרת הסוכנות והוסתרה מפני השלטונות והשכנים: כל משפחה הכינה קרטונים ואנשי הסוכנות הגיעו בלילה עם רכב, הם לקחו חלק מהדברים, כל פעם קצת. היה אסור לפנות את התכולה של הבית בפומבי. הם לא הצהירו שהם עולים לארץ ישראל אלא אמרו שהולכים לטייל בצרפת, למשטרה נתנו שוחד בכדי לצאת.

הם יצאו לנמל בקזבלנקה ומשם לצרפת, שם היה מחנה עולים שנשארו בו חודש. שמחה מעידה שהיה מאוד קשה במחנה העולים: לא היה אוכל, ישנו על מזרונים. הם עלו בחורף, היה מאוד קר ולא היה להם מספיק לבוש. שמחה מספרת שזה היה חודש מאוד לא קל בשבילה ובשביל משפחתה, אך מה שעודד אותה והחזיק אותה היה המחשבה שהיא בדרך לארץ ישראל!

אחרי חודש לקחו אותם באונייה מצרפת במשך שבוע לארץ. כשהגיעו לארץ, רצו למקם אותם במצפה רמון אך הם לא הסכימו, הם רצו רק אל ירושלים! הם התעקשו והתעקשו, עד שהביאו להם אוטובוס שיקח אותם לירושלים, שם גרו במוסררה אצל אחות של אפרים עד שהסוכנות נתנה להם בית בשמואל הנביא, שם גרו עד לפני 22 שנה.

כשהגיעו לארץ, חבר של אפרים סידר לו עבודה אצל קבלן חשמל, שם עבד מהבוקר עד הערב. שמחה נשארה בבית עם הילדים ועשתה את כל מטלות הבית. שלוש שנים אחרי שעלו ארצה, פרצה מלחמת ששת הימים, אפרים גוייס למלחמה, הוא היה בחיל ההנדסה ותפקידו היה לספק לחיילים את כל הציוד שהם צריכים – תחמושת, ביגוד וכו'. שמחה התחילה לעבוד במתנ"ס עם ילדי השכונה לפרנסתם, עד שיצאה לפנסיה.

הזוית האישית

אביה הנכדה המתעדת: היה לי ממש מעניין וכיף לשמוע מסבתא שלי את סיפור חייה סיפור מעורר ההשראה. במסגרת התיעוד למדתי הרבה דברים שלא ידעתי עליה ועל משפחתי כלל. ברגע שהיא התחילה לספר לי את סיפור חייה, ראיתי את עיניה דומעות מאושר כשסיפרה לי את סיפור הגעתם ארצה ואיך אביה נלחם לגור בירושלים. זו מבחינתי הייתה נקודת השיא בתיעוד איתה. ראיתי בעיניה שמבחינתה להיות פה בארץ זה לא ברור מאליו, וכמה היא שמחה שהם הצליחו להקים כאן משפחה מרובת ילדים נכדים ונינים.

כשהיא סיפרה לי על העלייה ארצה היא נזכרה בקושי שהיה כרוך בכך, וסיפרה כמה הם עבדו קשה בשביל להצליח להתקיים פה בארץ. כמה היה קשה להשיג בתקופה הזו לחם לאכול או בגד חדש לילד. כששמעתי את הדברים מסבתי, זה גרם לי לראות את סבתי ובאופן כללי את הדור השלישי כדור של גיבורים: הם עברו דברים קשים מנשוא, עליות לארץ, תקופת צנע, שואה, מלחמות – כל אחד מהדור השלישי חווה משו אחר קשה, וזה לא ברור מאליו שהם נלחמו ככה בגבורה, התגברו על כל הקשים, עלו ארצה והקימו פה משפחות לתפארת.

למדתי להעריך אותם, להסתכל עליהם כגיבורים, לראות את הסיפור שלהם ולהבין למה הם מתנהגים בצורות מסוימות. לדוגמא – סבתא שלי, כשהיא רואה שזורקים אוכל בסוף הארוחה, היא נורא כועסת ולא מסכימה לכך. בזכות הסיפורים ששמעתי ממנה, אני מבינה היום מאיפה זה נובע, מכך שכשהיו צעירים לא היה אפילו את זה, ועל פרוסת לחם אחת הן התחלקו שלוש אחיות. למזלי, בזכות תכנית זו, זכיתי לשמוע את סיפור חייה ולקבל ממנה את כל החומרים הרלוונטים. ראיתי שבמהלך התיעוד היא כל כך התרגשה – עד כדי דמעות – כשסיפרה לי את סיפורה, ושמחה בכך שנכדתה מעריכה אותה ומוקירה לה תודה על כל ההשתדלות שלהם להקים את משפחתינו המפוארת. מהכנת תיעוד זה יצאתי עם גאווה ענקית שיש לי סבתא גיבורה שנלחמה בכדי שנהיה פה, בכדי שנקבל כל מה שאנחנו צריכים. אני מעריכה אותם כל כך, תודה על הזכות.