מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה לאמי יהודית ואבי יעקב בחורף 1951 ביום הגשום ביותר 20 לדצמבר,את השנתיים הראשונות ביליתי על הכרמל ליד גן הבהאיים. במלאות לי שנתיים הצטרפה למשפחה אחותי רותי ועברנו לתל אביב ברחוב יהודה המכבי שם הלכתי לגנון ליד הירקון וזה מה שזכור לי סבא וסבתא היו לידנו .אחרי שנתיים עברנו לקריית אונו שהייתה כפר עם בתים קטנים וגגות אדומים ודרכי אפר ,לפנינו גרו בכפר גם דודתי אביבה אחות אמי והדוד צבי עם שתי הבנות דבורה שגדולה ממני בשנתיים ויעלי שגדולה ממני בשנה.

 

יעלי חלתה בילדותה בשיתוק ילדים והלכה עם קביים, היא לא נתנה לדבר זה להפריע לה והשתתפה ברוב הפעילויות, היינו יחד המון. כשהייתי בגיל תשע נולדה ללי בת דודתי הקטנה. הצטרפו לכפר גם האחות השלישית אופירה עם אורי והתינוקת נירה הם גרו ממש מולנו כך גדלנו  כמשפחה גם בבית הספר ידעו כולם שאנחנו ביחד. גרנו אצל משפחת פרידמן בחדר אחד עד שבנו לנו את הבית ,בבית היו גם שני הבנים מעט גדולים מאתנו והגן של נעמי היה נחמד ,אני זוכרת את ריח השבת עם החמין שהיה מתבשל במאפיה בימי חמישי וגם עוגות השמרים.

את גן טרום חובה וחובה התחלתי בהיותי בת 4 וחצי אצל הגננת שושנה והמטפלת רבקה עם הרבה חברים שכמו במקום קטן היינו ביחד עד כיתה ח'. המשחקים היו בחוץ ואחרי הגן אחרי הצהרים נפגשנו תמיד. בגן חובה הייתה מלחמת סיני 1956 וזכור לי ששלחו אותי לקנות בריסטולים שחורים כדי להדביק על החלונות, את המלחמה הזאת איני זוכרת במיוחד אומנם אבי היה מגויס אבל בתור ילדים זה היה רחוק מאתנו.

 

בסיומה של השנה כל הילדים מהגן עלו לכיתה א' היינו הרבה ילדים ולמורה בתיה הייתה הרבה עבודה היינו 10 ילדים מאותו הרחוב ויתר הילדים משני רחובות נוספים וכמובן נספחים ממקום רחוק יותר כמו כפר אז"ר או ילדי העובדים בתל השומר שהגיעו בהסעה בבוקר ובצהרים חזרו. את ילדותנו אני זוכרת כיפה הרבה חברים כל הזמן בחוץ וביחד משחקים וכמובן רבים לפעמים. קפצנו בחבל, שיחקנו חמש אבנים קפצנו בקלאס כמובן בכדור ועוד משחקים שונים. בכיתה ד' הייתה השנה שהתחלנו ללכת לנוער העובד עם מדריכים מכיתה ט' בהתחלה כל הכיתה הצטרפה ולאט לאט הצטמצמנו חלק עזבו נשארנו גרעין והמשכנו הלאה.

 

בבית הספר אחרי פסח שעורי ההתעמלות היו בברכה שיפור סגנון, מי שלא ידע לשחות למד מהתחלה, המורה דליה והמציל גמבוש שכל ילדי קרית אונו הכירו מאוד נהנינו משעור זה למרות ששחינו הרבה 400 מטר לחימום ותחרויות  ארבע שעות בשבוע .המסורת הזאת הייתה עד כיתה ח' כך שכל הילדים בבית הספר ידעו שחיה בסיסית .בילינו בטיולים בבית הספר וכמובן בתנועה טיולים רגליים.

הגיעו חגיגות בת המצווה לכל הבנות הן נערכו בדרך כלל בימי שישי בכיתה ביום שישי בערב רקדנו ושרנו וקיבלנו כריכים, אני הייתי האחרונה בכיתה אשר היגיע לגיל 12  בחודש דצמבר החלטנו לחגוג אחרת, ביום שבת היגיע עמי בן דוד של אבי עם משאית (חברת המטייל) שהייתה ברשותו לקחנו את ילדי הכיתה לפיקניק בהרצליה, למזלנו הייתה שבת מקסימה היה בחור עם אקורדיון שארגן משחקים שירים ואוכל שהבאנו מהבית.

 

השנים חלפו להן בנחת הגיע כיתה ח' התמניתי להיות אחראית על המקהלה (בקול א') אצל יעקוב אלקלעי שהיה המורה למוסיקה אצלו בכיתה זבוב לא זמזם אחרת היו משיכות באוזן סטירה קלילה , אבל למדנו מוסיקה קלסית ליד מוסיקה ארץ ישראלית. שרנו וניגנו התזמורת של קרית אונו נחשבה לתזמורת מאוד טובה אשר השתתפה בתחרויות בארץ, וכל יום שישי בצהרים צעדו ברחובות עם המרשים והשרביט היה מדהים. המקהלה הייתה בין המקהלות הטובות בארץ בכנס המקהלות תמיד הייתה יריבות עם מקהלת צדיקוב שנחשבה למקהלה הטובה בארץ, זיקו ואהרון היו חברים מאותו מקום בבולגריה. המקהלה והתזמורת השתתפו בכל אירוע בקרית אונו הן משמחים והן טקסי זיכרון.

 

בסוף כיתה ח הגיע הזמן לפרוש כנפיים המסיבה נערכה בבית הספר כמובן כמסורת עם המקהלה והתזמורת הצגה ומתנות עד היום יש לי את הספר שקיבלתי מאהרון למזכרת על תרומתי במשך השנה. וכל אחד מאתנו עבר לבית ספר תיכון  בהתאם לכישוריו.

 

התחלתי ללמוד בבית הספר ויצו צרפת בתל אביב במגמת כלכלת בית ,המגמה כללה  בישול , אפיה הן ליחידים והן למוסדות ,אקונומיה (כלכלה) תפירה, ציור אופנה, כמובן כל זה כולל את הלימוד הבסיסי של כל התיכונים. למדנו צרפתית כשפה ראשונה ואנגלית כשפה שניה הכיתה הייתה קטנה רק בנות  זה נחמד במחזור היו מעט בנים אשר למדו גרפיקה , כדרות , ציור .היה יום לימודים ארוך אכלנו צהרים בבית הספר התלמידים מכיתות יא', יב', בישלו והכינו את הארוחות. היו שעורי גדנע  וספורט שהיו אהובים , קפצנו לברזנט מהגג, טיילנו בארץ.

 

היה שבוע גדנע במחנה גלילות בכיתה י', 1967 יוני היינו שם יום אחד ואז פרצה מלחמת ששת הימים החזירו אותנו מיד הביתה. חזרנו באוטובוס לקרית אונו בבית חיכו לנו סבא וסבתא. סבא חפר שוחה בחצר ושם עלה מזרון ישן כל פעם שהייתה אזעקה ישבנו שם .הדבר שהכי זכור לי היה כיבוש ירושלים העתיקה, אף אחד לא האמין סבתא שלי נולדה וחיה שם. השמחה הייתה בשמים וכך נגמרה המלחמה מהר והחיים חזרו למסלולם בסוף כיתה יב נרשמתי עם חברה לבית הספר לאחיות בבית החולים קפלן ושם החל פרק חדש בחיי. 

את דובי הכרתי בבית הספר לאחיות הוא למד טכנאות רנטגן, בלט מעל כולם. הוא היה שחקן כדור סל בקבוצת הפועל עפולה. את שנות ילדותו עבר בעפולה מקום קטן שאחד הכיר את השני. הוא סיים את התיכון בעפולה. במסגרת שירותו הצבאי התחיל בקורס טיס שהייתה אהבת חייו הוא דאה בדאונים ליד עפולה כל זמן פנוי אבל לצערו הוא נגרע מהקורס בגלל הגובה. עבר לשריון ועבר קורס מפקדי טנקים ושרת בטנק הפטון שהיה חדש וסודי בארץ. הוא סיים שירותו והמשיך במסגרת המילואים כל שנה כמעט 60 יום מילואים בסיני. הקשר בין אנשי הצוות היה מדהים.

 

לאחר נישאנו עברנו בחזרה לעפולה והחל לעבוד בבית החולים בתור טכנאי רנטגן וכמובן לשחק כדור סל בקבוצת הפועל עפולה שהייתה בליגה הלאומית. אני המשכתי ללמוד ולסיים את בית ספר לאחיות. סיימתי בשנת 1972 והתחלתי לעבוד במחלקת כ. ילדים. נכנסנו להריון והשמחה הייתה גדולה אבל בחודש האחרון החלה המלחמה. במלחמת יום הכיפורים הוא נקרא כמובן לשרות למרות שהיה בתורנות בבית החולים. באו חברים להחליפו. לפני יציאתו מהמכון עשה תנועה של טיים אאוט ( פסק זמן ) והבטיח שיחזור.

 

ביום ה 8.10.73 נפל דובי בקרב ליד גשר הפירדאן בסיני מטיל סאגר. הוא הובא למנוחות בחלקה הארעית בקיבוץ משמר הנגב ומשם לאחר שנה לעפולה מקום לידתו. חודש לאחר נפילתו נולדה מיה אשר על שמה חשבנו קודם ואחר כך השם קיבל משמעות.

 

יהי זכרו מבורך

 

תשע"ו