מאגר סיפורי מורשת

סבתא וסבא רבא שלי, נעמי ושלמה יחזקאל עלו לארץ ישראל בשנת 1950 מכורדיסטן מהעיר מקויסנג'ק, למעברה בטבריה. בשנת 1955 הם היו ממקימי חבל לכיש והתיישבו במושב נוגה. סבתא שלי אורלי, היא הילדה הבכורה במשפחה, נולדה בשנת 1959 במושב נוגה.

מושב נוגה נוסד בשנת 1955 וסבתא שלי נולדה 4 שנים לאחר היווסדו של המושב. בבית שבו גרו לא היו שירותים ומקלחת כמו שאנחנו רגילים היום, השירותים היו מחוץ לבית ולכן בכל פעם שרצו להתפנות היו צריכים לצאת מחוץ לבית לשירותי הבטון שהיו בחוץ. השירותים נקראו בשם – בול קליעה. לא היו מים זורמים ולא היה כיור לשטוף ידיים, התנאים היו קשים מאוד ולא הגייניים. כאשר היו צריכים להתפנות בלילה או ביום גשום היה קשה ולא נעים. לאחר שהיו מסיימים לעשות את צרכיהם היו מפזרים אבקה לבנה כדי להשמיד את החיידקים. לא היתה לנו בבית אמבטיה ומים חמים כדי להתקלח, היו מרתיחים מים בתוך דוד – חבית מתכת, על הפרימוס ומתקלחים בתוך פיילה – גיגית ממתכת. בשנת 1965 בנו להורים תוספת לבית ובנו להם שירותים ומקלחת ואז הייתה שמחה גדולה שסוף סוף יש בית עם שירותים ומקלחת.

גלגולו של חפץ:

סבתא שלי עונדת טבעת מיוחדת ולטבעת הזו יש סיפור מעניין. סבא של סבתא היה צורף בעיראק והוא יצר את הטבעת שסבתא שלי עונדת, עבור אשתו, סבתא של סבתא שלי. לאחר שהיא נפטרה הטבעת עברה לאמא של סבתא שלי ואמא שלה שהיא סבתא רבא שלי, נעמי, העבירה את הטבעת המיוחדת לבת הבכורה שלה לסבתא שלי. מי יודע כמה דורות עוד תעבור הטבעת?

הזוית האישית

רועי: הייתה לי חוויה מאוד כיפית לדעת וללמוד איך היו החיים של סבתא שלי בילדותה. מהסיפורים שסבתא סיפרה לי הבנתי שהחיים בארץ בשנות ה-50 היו קשים, לא היו להם בבתים דברים בסיסיים, שירותים מקלחת כיורים, ולמרות זאת הם היו מאושרים שהגיעו לבנות בית בארץ ישראל. סבתא אורלי: זו הייתה עבורי חוויה נעימה ומרגשת לשבת עם הנכד שלי, לספר לו על ילדותי, היה לנו זמן איכות נפלא יחד והנאה גדולה.