מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי על שם סבא מצד אבא. נולדתי בישראל בפתח תקווה. בסביבה בה גדלתי היו מגרשים ריקים לפני הבית. בבית היו 2 קומות, גרתי בקומה 2 בדירת 2 וחצי חדרים ואחר כך אבא שלי הוסיף חדר ומרפסת. בישלו במטבח, התקלחו וכיבסו בחדר אמבטיה. לא הייתה לנו מכונת כביסה ולא מייבש. שיחקנו במגרשים ריקים ובשדרות עצים. השכונה שגרתי בה היא שכונת מעונות עובדים בבתים שהוקמו עם קום המדינה. היה בית כנסת לא רחוק מביתי.

לאבי קראו יצחק. הוא היה שוטר ואחר כך קצין במשטרה הבריטית, ואחרי קום המדינה שוטר וקצין במשטרת ישראל. אבי היה איש אהוב שידע לעסוק בכל מלאכה. לאמי קראו מרים. אמי הייתה עובדת במפעל ואחרי הולדתי עבדה כעוזרת לגננת בעיריית פתח תקווה. אמי הייתה אישה אהובה וידעה לעשות את כל מלאכות הבית, ובישלה מצוין. יש לי אח אחד שקוראים לו יעקב שגדול ממני ב-5 שנים.

ביום יום אכלנו חביתות, לחם וירקות, בחגים אכלנו מרקים, בשרים, תפוחי אדמה, חמין ודגים. גרנו בשכונה יהודית בפתח תקווה בארץ ישראל. מקומות המפגש של היהודים היו בכל מקום. קנינו בחנויות מכולת שכונתיות. קנינו מצרכים בסיסיים כמו לחם, קמח, שמן, חלב, בשר, דגים, ירקות ופירות. החברים היו חברים מבית הספר שגרו בקרבת ביתי. בשעות הפנאי שיחקנו בכדורגל ועשינו מעשי קונדס.

שם בית הספר שלמדתי בו הוא א.ד גורדון. למדנו את כל המקצועות הנלמדים היום. בבית הספר הייתה משמעת חזקה וכשקיבלנו עונשים הם היו לכתוב חיבורים, להעתיק משפטים עשרות פעמים, לעמוד בפינה ולהביא את ההורים. לא הייתה לנו תלבושת אחידה. היו טיולים שנתיים ומסיבות כיתתיות. הייתה לי מורה שאני זוכר במיוחד – המורה תמר בורנשטיין – שחיברה את ספרי קופיקו והייתה המחנכת שלי בכיתות ב׳- ד׳. אהבתי את כל המקצועות, במיוחד מתמטיקה, וקראתי הרבה ספרים. לא היה חדר אוכל בבית הספר. המאכל האהוב עליי היה אורז עם קינמון וסוכר, וקציצות מדגי בקלה קפואים וירקות שאמא שלי בישלה. לקינוחים היו לנו עוגות וסוכריות.

ביסודי הייתי בתנועת נוער מחנות העולים עם כל השכבה שלי. נפגשנו פעמיים בשבוע למשחקי חברה ולהרצאות של המדריכים, ויצאנו לטיולים של הליכה ברגל ושינה בשקי שינה באזור מערות האדם הקדמון בהר הכרמל.

הכרתי את בת הזוג שלי על ידי קרוב משפחה של אמי, הוא עבד יחד עם אבא של אשתי (לעתיד) בחברת נתיב. הוא נתן לי את הטלפון שלה, התקשרתי אליה והזמנתי אותה לפגישה. מאז התחתנו, נולדו לנו 3 ילדים ויש לנו 3 נכדים. כולם גרים בפתח תקווה. ההיכרויות בעבר היו במפגשים חברתיים (במסיבות, בצבא, ובהיכרויות ע"י המשפחה). אז נהגו לצאת לסרטים מסיבות ומסעדות. אצל הדתיים שמרו נגיעה, ואצל החילונים היה מותר כל מה שמותר היום. יחסי פתיחות וקרבה היו בין ההורים לילדים, ואפשר היה לדבר עם ההורים על הכל. אצלנו ההורים היו מעורבים בחיי הילדים והתייעצנו איתם רבות. במשפחתי נהגנו להיפגש לארוחות משפחתיות ונסענו לטיולים בטבע.

בתחילת שנת 1970, לקראת סוף שירותי הסדיר, נשלחתי עם צוות הטנק שלי למוצב חי"ר, למרגלות החרמון להגן עליו עם הטנק מפני פלישת כוחות סורים, בבוקר למחרת התחילה התקפה של כוחות סורים בליווי ירי תותחים על המוצב. כל הגזרה התחממה ואני התחלתי לזהות מטרות סוריות עם הרבה תולרי"ם (תותחים ללא רתע) שהפגיזו את המוצב. חיסלתי אותם אחד אחד בירי מפגזי הטנק. בצהריים השתרר השקט בגזרה, הטנק שלי נפגע תוך כדי הקרב בזחלים, ובהפוגה הזאת הזמנתי טנק חילוץ שבא לחלץ את הטנק שלי. עזרתי לנהג טנק החילוץ לחבר בין הטנקים והתותחן שלי ישב בכיפת המפקד לתצפית והאזנה. לפתע פגז סורי פתאומי נורה לעברנו: הפגז הרג את התותחן שלי ופצע אותי. קפצתי בזריזות לטנק והנהג טנק חילוץ התחיל לגרור אותנו למקום מוסתר, עצרנו וראינו שהתותחן הרוג ופינו אותי עם התותחן לבית חולים רמב"ם בחיפה, זאת הייתה הפציעה הראשונה שלי. בזכותי המוצב ניצל.

הזוית האישית

הנכד ליאור: חוויתי מן התכנית היא חיבור לסבי ולמידת העבר המשפחתי של סבי.

סבא חנוך: הקשר הרב דורי סב-נכד זה קשר מרגש ומרתק כאחד. קשר מפרה ומספק של שנינו. אני רוצה לאחל לנכדי ליאור שיעשה חייל בדרכי רעות אחווה ואהבה, יושר והגינות, יצליח ויממש את כל מאוויו.