מאגר סיפורי מורשת

שמי צדקה עמר, נולדתי בט"ו טבת בשנת 1955 בראש העין שבישראל להוריי, סעיד ופנינה. גדלתי כבת שנייה במשפחה בת חמישה אחים. הוריי נולדו בתימן ובאו לארץ בשנת 1949.

אמי הייתה עקרת בית וזו הייתה הרגשה כיפית שנכנסים הביתה אחרי בית ספר ואימא בבית. לעומת זאת אבי היה עובד בפרדס הדרים וכשהיה חוזר מהעבודה היה מביא שק של קלמנטינות ותפוזים. אבי היה טוב לב, צנוע וענו, ואמי הייתה יותר דומיננטית מאבי. אבי מעולם לא הרים עלינו את קולו ואמי חינכה אותנו בתקיפות ובקשיחות. לדוגמא, פעם אחת חזרתי הביתה באיחור ואמי כעסה עלי מאוד, היא לא פתחה לי ולאחותי את הדלת וכעסה על אבי שהוא היה לצדנו. כתוצאה מכך, היא נתנה לכולנו להישאר בחוץ על הדשא ולאחר שעה פתחה לנו את הדלת.

גרנו בצריף יחד עם כמה משפחות. הייתה מקלחת ומטבחון ולא היה כזה פשוט להתקלח, לא היה דוש כמו היום, מה עשינו? לקחנו גיגיות, מילאנו במים פושרים, שפכנו תחפיף ובעזרת נטלה שפכנו על עצמנו. וכביסה? שאלה טובה מאוד , לקחנו גיגיות, מילאנו מים, הוספנו תחפיף לתוך הגיגית, לאחר מכן לקחנו את הכביסה המלוכלכת ושפשפנו עם היד או עם מברשת ואז תלינו לייבוש!

לכל משפחה היו חמישה עד עשרה ילדים ותמיד היינו הולכים לשחק בחוץ. שיחקנו במשחקים כגון: חמש אבנים, חבל, גולות ומחבואים. במשך שעות שיחקנו על הרצפה במשחקים האלה ואלו היו המשחקים היחידים שהיה לנו. המשחקים האהובים עלי היו חמש אבנים וקפיצה בחבל, אבל היום נכדיי לא משחקים במשחקים אלו.

כשגרתי בצריף לא היה לנו ים בקרבת מקום, אלא רק חולות, ואם היינו רוצים ללכת לבית כנסת או לבית הספר היינו הולכים ברגל מרחק רב. כשהייתי חוזרת מבית הספר היינו אוכלים מרק תימני, פיתות ולחוח. בשבתות היינו אוכלים מרק תימני עם לחוח ולמחרת בבוקר היינו אוכלים קובנה עם רסק עגבניות וביצים.

ליד ביתנו הייתה מכולת קטנה ובה היינו קונים בהקפה, קנינו מוצרי בסיס כגון מוצרי חלב, פירות, ירקות, לחם וביצים. מעולם לא קנינו ממתקים, אך זה לא היה לי קשה, כי לא ידענו מה הטעם והתרגלנו למוצרים שקנינו. לעיתים כשהייתי רואה חברות עשירות שקונות מותרות, היה לי עצוב אבל הבנתי את ההורים שלי שלא היה להם כסף לקניית מותרות. בפורים חברתי הייתה מביאה לנו כמה פעמים ממתקים וכך יכולנו לעשות משלוחי מנות.

אבי עסק בלימוד תורה, הוא היה מלמד ילדים בני 3-4, הם היו שרים במנגינה תימנית את כל התפילה בעל פה. אבי התחתן בגיל 35, כשאמי הייתה בת 20.

למדתי בבית ספר בית יעקב, הוא היה בית ספר דתי ובבית הספר היו מקצועות שלא התחברתי אליהם כגון היסטוריה ותנ"ך. מכיוון שמקצועות אלו היו קשים להבנה, אך מאוד התחברתי למקצוע מלאכה, בשיעור מלאכה היינו עושים כל מיני דברים עם הידיים כגון סריגה, רקמה ועוד. אני הייתי סורגת סוודרים, שמלות, צעיפים וגרביים. הייתי לובשת את מעשי ידיי ואף מלבישה את ילדי במה שסרגתי.

היחסים עם המורים היו טובים מאוד כלומר, המורים אהבו אותנו והקשיבו לנו וכך גם אנחנו. כמו כן, היינו ילדים ממושמעים. המשמעת לא הייתה חזקה ומי שהיה מפספס ומתחצף למורה היה נענש בחומרה כגון ללכת למנהלת או ללכת לכיתה אחרת. הייתה מורה שכולנו אהבנו, כאשר תלמיד היה נפצע, היא הייתה חובשת אותו, מחבקת אותו ודואגת לו. בבית ספרי הייתה תלבושת אחידה חצאית ג'ינס כחולה וחולצה בצבע תכלת.

לעיתים רחוקות, יצאנו לטיולים ומסיבות. יש מסיבה שלא אשכח לעולם: אף פעם לא עשו לי יום הולדת, עד שהייתי בת חמש עשרה, אז החלטתי לחגוג לעצמי. הזמנתי חברות וזה היה מאוד מרגש. זו הייתה הפעם הראשונה שחגגתי יום הולדת.

כאשר היה לי זמן פנוי וחברותי לא יכלו לבוא אליי, הייתי תופרת עם אמי כל מיני דברים למשל – חולצות, גרביים וצעיפים. בביתנו היה מעט אוכל ומהמעט הזה היינו עושים מאכלים משביעים וביניהם המאכל האהוב עלי ביותר היה פתיתים וחצילים ברוטב. כמו כן, אהבנו לרקוד לצלילי מוסיקה תימנית. ריקודים במעגלים אשר היו נוהגים לרקוד ברחובות, וכל מי שהיה בסביבה היה מצטרף גם הוא, ברחובות תל אביב ובמסיבות וחתונות.

היחסים בין להורים לילדים היו יחסי מרות, זאת אומרת שכול דבר שההורים היו אומרים הילדים היו מקשיבים. לא התווכחנו עם הורינו גם כאשר קיבלנו תשובה שלילית על דברים. לאמי היה חשוב שילדיה ילמדו תורה וילכו בדרכים טובות, ולכן החליטה ללכת לסופר סת"ם ולכתוב ספר תורה. לקח לו כשנה לכתוב את הספר, בסוף השנה זכינו לעשות הכנסת ספר תורה. כיום אחי הצעיר, בנה של אמי, מתפלל בבית הכנסת בו נמצא ספר התורה, והוא מתרגש בכל פעם שהוא רואה את ספר התורה אשר רכשה אמו עבור מידות ילדיה לבית הכנסת.

כיום ב"ה יש לי חמישה ילדים ועשרה נכדים, טרם זכינו לנינים.

הזוית האישית

סבתא צדקה: נהניתי לספר לנכדתי היקרה והאהובה על החוויות הטובות והרעות שעברתי.

אור-אל: נהניתי להכיר את סיפורה של סבתי ולצלול לנבכי נפשה.