מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים ביטון מספרת לנכדתה מרים דוד:

"נולדתי באונייה בעלייה לארץ ממרוקו בשנת 1961 להוריי, אברהם וסעידה שרה אביקסיס.

קצת על משפחתי

הוריי נישאו זה לזו בנישואים שניים. אמי הייתה נשואה בתחילה לבן דודה. לאחר שנולדו לה שלושה ילדים, היא נאלצה להתגרש, מפני שהאיש אשר לו הייתה נשואה היה אדם מאד לא סימפטי.

אבי היה אדם אמיד ומוערך מאד באימינטנון – כפר מגוריו. הוא היה ירא שמיים עצום ועסק במסחר של טקסטיל ובקר. מאשתו הראשונה התאלמן כשנפטרה בעת לידתה את בנם השישי, שנולד אחרי חמש בנות. לאחר פטירתה הוא בא לבקש את ידה של סבתי מרים, אמה של אמי, שהתאלמנה בגיל מאד צעיר.

סבתי מרים הייתה דמות מיוחדת ואגדית. היא הייתה המיילדת והרופאה של הכפר. כל מי שהיה חולה ידע שהשיקוי שמרים תכין בעבורו ירפא אותו. היא גם הייתה התופרת של אנשי הממשל מטעם המלוכה באזור מגוריהם. היות וכך, אנשי הממשל פינקו אותה תמיד. הם שלחו לה כאות תודה והערכה על עבודתה שקים של קמח, סוכר, שקדים ועוד. בכל יום שישי הייתה נוהגת לחלק את מה שקיבלה ונותר לה לסלים, כדי להעביר לאנשים נזקקים. לא פלא שאבי בא לבקש את ידה, אך זו סירבה להצעת הנישואים הנכבדה. אולם בנה הבכור, שידע והבין שמדובר באדם רם מעלה, לא רצה לוותר עליו, ואמר שאם אמו לא תתחתן עם אברהם, אז לפחות אחותו הצעירה הגרושה תתחתן אתו.

וכך היה: הוריי התחתנו למרות פער הגילים הענק ביניהם. אבי היה בן 65 ואמי הייתה בת 25. אמי, שהייתה אישה צדיקה ורוחנית, הקשיבה לקול אחיה הבכור ולא התייחסה לפער הגילים בינה לבין בעלה. בני המשפחה ואנשי הכפר ריננו אחריה והיו בטוחים שהיא לא תלד ילדים לבעלה ה"זקן".

אבי התייחס בכבוד גדול לאמי ודאג לה מאד. גם אמי כיבדה אותו מאוד. למרות שאנשים לא האמינו, נולדו להם במרוקו שלושה בנים. אני, בתם, נולדתי בדרך לארץ ישראל. כאן בארץ נולד להם בן נוסף. אמי, כפי שציינתי, הייתה אישה צדקנית, היא עסקה הרבה בצרכי ציבור, בביקור חולים ובטהרת מתים גם במרוקו וגם בישראל.

העלייה לארץ בשנת 1961

הוריי, כמו יהודים רבים שאהבת ארץ ישראל בערה בהם, החליטו לעזוב את כל אשר להם במרוקו ולעלות לארץ. במהלך שנות החמישים נערכו פרעות ביהודי מרוקו ויהודים רבים נמלטו משם לישראל. בעקבות כך הציונות נחשבה לפשע חמור והוצאה מחוץ לחוק במרוקו. העלייה לארץ נאסרה על היהודים. היות וכך החלה עלייה בלתי לגאלית.

לדוד, אחי הגדול מנישואיו הראשונים של אבי, היה קשר עם אנשי המוסד. הוא פעל רבות ביציאתם הבלתי חוקית של יהודים רבים ממרוקו. וכך יחד עם עוד כמה משפחות, אבי, אמי, שהייתה בהריון עמי, ושלושת בניהם, עלו על אונייה רעועה בדרכם למיצר גיברלטר. בדרכם, כמעט כל החפצים שהיו ברשות הוריי נסחפו לים. אך הדבר הטוב שקרה היה, שאמי ילדה אותי. נשים יקרות שהיו איתם עזרו לה בעת שכרעה ללדת. מגיברלטר עברו הוריי לספרד, משם לצרפת, ומצרפת לארץ הנכספת ארץ ישראל. וכך בהיותי רק בת מספר ימים הגעתי לישראל. הוריי נתנו לי את השם מרים על שם סבתי, אמה של אמי.

לצערנו הרב, אחותי הגדולה מנישואי אבי הראשונים ,שהייתה על האונייה שיצאה אחרינו, טבעה בים הגדול יחד עם בעלה, ארבעת ילדיהם ועוד משפחות שהיו עמם.

בארץ נאלצו הוריי להתמודד עם הרבה קשיים ואתגרים, גם של פרנסה וגם של פערי תרבות בין יהדות מרוקו לבין התרבות הישראלית.

תעודה של הוריי

על הסביבה בה גדלתי

גדלתי בעיר רמלה בשכונת אמילזולה, שכונה מעורבת של יהודים וערבים. גרנו שש נפשות בבית קטן בן שני חדרים בלבד. המזרן עליו ישנתי היה מתחת לספריה. בית הכנסת בשכונה נקרא "חסד ואמת". נהגתי להתפלל שם שחרית ומנחה בשבתות ובחגים.

הוריי הקפידו והידרו במיוחד בקיום המצוות. אמי, למשל, הדליקה נרות שבת בשמן זית. אבי חסך פרוטה לפרוטה כדי לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת אביו סבא מרדכי, שלא זכיתי להכירו. חגיגת הכנסת ספר התורה הייתה שמחה והשתתפו בה כל בני המשפחה ועוד רבים מקרוב ומרחוק. מצוות הכנסת אורחים חקוקה אצלי, מכיוון שאותה ספגתי מהוריי. כל שבת הסבו על שולחננו אורחים. היו אלה אנשים בודדים, אלמנים או סתם קשי יום. אנחנו כילדים קיבלנו אותם יחד עם הוריי באהבה ובשמחה. לימים, כאשר אבי נפטר, וכבר לא יכולנו לארח אותם בביתנו, הייתה אמי שולחת אותי בכל יום שישי להביא להם אוכל שבישלה לכבוד שבת.

יש לי זיכרון מתוק מהמנהגים המיוחדים, מהלבוש המסורתי ומהמאכלים המסורתיים לכבוד חגים. חוץ מראש השנה ויום כיפור בהם לבשנו בגדי לבן, לבשנו בשאר החגים את הג'לבה והכפתן הצבעונים, את הכובע והנעליים שנהגו ללבוש בעדה המרוקאית. היה זה מחזה מרהיב ומרגש, כשכל בני המשפחה הסבו לשולחן החג. הגברים עם הג'לבה והנשים עם הכפתן. מכל השבתות והחגים אהבתי במיוחד את חג החנוכה. את אור השלהבות העולות בחנוכייה, את מגוון המאכלים הטעימים והמיוחדים לחג – את הספינג' והברקוקש ואת התכנסות עם המשפחה המורחבת. חוויה מיוחדת שזכורה לי היא שאבי, עליו השלום, היה מספר לנו כל מיני סיפורים על ניסים שחוללו צדיקים ממרוקו.

קצת על ילדותי ובתי הספר בהם למדתי

למדתי בביה"ס היסודי "חורב" על שם הר-סיני שנקרא גם חורב משום שהיה יבש וללא צמחיה. כמו בכל בית ספר למדנו יהדות, אנגלית, חשבון, חקלאות, מוזיקה, אומנות ועוד. אהבתי מאוד את שיעורי חשבון ויהדות, את שיעורי אומנות לא אהבתי. באנגלית וחשבון היו לי המון שעורי בית. הציונים שלי היו תמיד גבוהים והתעודה שלי הייתה מצטיינת. פעם גם זכיתי במקום ראשון בחידון התנ"ך האזורי. במסיבות חנוכה ופורים שנערכו קיבלתי תמיד את התפקיד הראשי בהצגות.

המורה שזכורה לי, היא המורה רבקה. היא חינכה אותי ארבע שנים ואפשר לומר שיש לה חלק ענק בעיצוב אישיותי ובביטחון העצמי שיש לי, תודה לה'. היא הרעיפה עלי המון מחמאות ותמיד אמרה לי בביטחון שאני אצליח בחיים.

היו לי שלוש חברות טובות: אורלי חרמון, שכיום היא מנהלת אולפנה, תמי גביסון, שהיום היא מורה לאנגלית ושמחה סרוסה, שכיום היא מורה לספרות. יחד שיחקנו בכל משחקי הילדים המוכרים והאהובים: דילגנו בחבל וקפצנו בגומי, הקפצנו את חמש האבנים ודייקנו בהרמת הדוקים, קלענו גוגואים, גולות ועוד. שיחקנו בעיקר בחצר השכונה. אהבתי לקרוא ספרים, בעיקר ספרי מתח, ללכת לסרטים והיה לי תחביב של איסוף בולים. לחוגים לא הלכתי, כי להוריי לא הייתה אפשרות לממן אותם.

בתיכון למדתי ב"בית רבקה" בכפר חב"ד. אחי הגדול עודד אותי ללמוד במסגרת חרדית יותר. גם בתיכון המשכתי להצטיין בתורה וחשבון לעומת זאת את שיעורי אנגלית לא אהבתי, לא הסתדרתי עם השפה. היו לנו הרבה שעורי בית ומבחנים, זכור לי, שכבר במבחנים הראשונים בחשבון בשנה הראשונה קיבלתי "מאיות". שאפתי להצליח, ואכן, הממוצע שלי בתעודת הבגרות היה 9.8.

בבית רבקה היה הווי חסידי מיוחד. בכל התאריכים של אירועי חב"ד היו התוועדויות עם הרבה תוכן ואווירת גיבוש. הייתי מאוד פעילה בהכנות לקראת ההתוועדויות, וגם בתנועות הנוער "בת מלך" ובת חב"ד. כמו כול,ם אהבתי שיצאנו לטיולים, היו אפילו טיולים בני יומיים שהיו בעיקר לצפון הארץ. המורה שזכורה לי במיוחד היא המורה זהבה קוק, שהייתה מאוד חסידית, ישרה ואמיתית. המידות הנעלות והטובות שלה הרשימו אותי מאוד. תודה עד אין קץ שמורה לי למנהל בית רבקה, הרב חפר ז"ל, שהיה כמו אבא עבורי. בכל עת סייע ונתן עצות טובות.

בהיותי ילדה מגיל 8-9 עזרתי לאבי שהיה מבוגר מאד וחולה מאד. הייתי מובילה אותו בכיסא גלגלים לתפילות בבית הכנסת, הייתי עוזרת לו לנעול נעליים ועוד. כשהייתי בת 15 אבי היה ממש חולה ואושפז בבית רפואה. אני זו שסעדתי אותו במיטת חוליו. את כל המבחנים שנערכו באותה תקופה בבית הספר היו המורות, שסמכו עלי, שולחות לי לבית הרפואה ושם עניתי והשלמתי את כולם.

הפרידה מאבא

יום אחד אבי התעורר מהתרדמה בה היה נתון, התרומם מעט וביקש ממני שאטול את ידיו. לאחר שנטלתי את ידיו מספל מים, הוא ברך אותי בברכת כוהנים, והוסיף וברך בערבית מרוקאית: "שיהיה לך בעל כזה טוב, שלא ראית מימיך ולא ראו אחרים". כל בני המשפחה עמדנו מסביב מיטתו: אמי וכל אחיי ואחיותיי גם מהנישואים הראשונים של אבי ואמי. בתו הגדולה העזה ואמרה: "ואנחנו… מה תברך אותנו?" והוא ענה ואמר: "הייתה לי ברכה אחת ואותה נתתי למי שמגיע". כולם הסכימו שאכן, אני שטיפלתי בו כל השנים ראויה לזו הברכה האחת. לאחר מכן הוא ביקש מכולנו להתרחק, ושרק אמי תישאר לידו. רק לאחר ימי השבעה היא סיפרה לנו, שאבי השאיר לה צוואה מה לעשות בכספים שהיו בחשבונות הבנק שלו. בכסף שבבנק דיסקונט להשתמש לצורכי הקבורה שלו, ואת הכסף שבבנק מזרחי לתת לי עבור נסיעה לרבי מליובאויטש.

הנסיעה לרבי

שנתיים לאחר פטירת אבי, בשנת תשל"ח (1978), כשלמדתי בכיתה י"א, טסתי לרבי לכל ימי חגי תשרי. בערב הושענא רבא, עמדתי בתור לקבל "לקאח" מהרבי. כשעמדתי מול הרבי, הרבי החזיר את פרוסת ה"לקאח" שהייתה בידו לקופסא. נבהלתי מאד, למה הרבי לא נותן לי את ה"לקאח"?! ואז הרבי אמר לי: "כתוב: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, כפי שעשית עם אביך, כן תעשי עם אמך, ובכל דרכיך דעהו". הייתי המומה, איך הרבי ידע מכך, שטיפלתי באבי?!

ובעוד שהלב שלי דפק, לקח הרבי בידו חופן של ארבע פרוסות לקאח כדי לתת לי. פחדתי שידו הקדושה תיגע בידי, ולכן הושטתי את הסוודר שהיה בידי, פרסתי אותו לפניו כדי שיניח את הפרוסות עליו. הרבי חייך חיוך גדול והניח את כל ארבע הפרוסות על הסוודר.

בשמחת תורה של אותה שנה, בעיצומן של ההקפות, לקה הרבי בהתקף לב. כמה ימים אחר כך, למרות ההתקף, החליט הרבי להעניק דולר לכל האורחים, שהגיעו מכל קצוות תבל להיות במחיצתו בחדש החגים. הרבי ישב בפתח חדרו וכשהגיע תורי לקבל ממנו דולר הוא הסתכל אלי ואמר: "אקווה לשמוע ממך בשורות טובות השנה". חברתי שעמדה מאחורי ושמעה את דבריו של הרבי, אמרה לי שאם הרבי אמר כך, הוא מתכוון לכך שעוד השנה אתחתן. חשבתי שהיא מתבלבלת, הרי אני בסך הכל  תלמידה בכיתה י"א. אבל חברתי לא התבלבלה ובטח שלא הרבי. כבר בי"א ניסן של שנה זו התארסתי, וכמה חודשים אחר כך התחתנתי. ברכתו של הרבי התממשה וגם ברכתו של אבי ז"ל התגשמה. זכיתי, ברוך ה',  לבעל שתמיד כיבד ומכבד אותי, בדרכו המיוחדת.

הקמת בית ומשפחה

אחי יצחק ז"ל שידך ביני לבין בעלי חביב, שרק סיים אז את השרות הצבאי שלו. התחתנו בשנת 1978 באולם בפתח תקווה, כשעדיין לא מלאו לי שמונה עשרה שנים. ההכנות לחתונה היו מלוות בהתרגשות רבה: הקניות והלימוד על הקמת בית ודיני הבית היהודי. אחרי החתונה ההתרגשות גברה עוד יותר בכל השבוע של השבע ברכות ומעצם היותי נשואה.

בלי עין הרע, נולדו לנו 16 ילדים. חשוב היה לנו לחנך כל אחד ואחד בלי לוותר על אף אחד מהערכים שהקנינו להם בילדותם, ושמלווים אותם עד היום. אהבת התורה הקדושה, הכנסת אורחים ואהבת הזולת הם היסודות של הבית. כל יום הבנים שלי חזרו לפני על הגמרא שלמדו בתלמוד תורה. בתקופת "בין הזמנים" העדפנו שהם ילמדו תורה, ואנחנו צ'יפרנו אותם בתשורה כספית. גם את הערך של הכנסת אורחים ספגו ילדיי, כשראו את האורחים שהגיעו אלינו בכל שבת וחג.

לסאלי, אימא של נכדתי מרים, קראנו כולם בבית "מאמא סאלי" כי תמיד הייתה עוזרת ומתחשבת בכולם כמו אימא קטנה. כאשר הייתי עמה בהריון, חלמתי, שאני עומדת בפתח היכל מפואר מאד, אחד מהיפים ביותר בעולם. עד היום, שלושים ושמונה שנים אחרי, אני עוד רואה בעיני רוחי את הפאר וההדר של אותו היכל. בפתח ההיכל עמד ה"בבא סאלי" והעמיד את מקלו. כשביקשתי ממנו להיכנס, הוא אמר לי: "מה שיש לך בבטנך, תתני לו את השם ישראל בבא סאלי?" עניתי לו שעם כזה שם יצחקו עלי אנשים. ואז הוא אישר לי להיכנס להיכל באומרו לי: "מגיע לך להיכנס להיכל, את מלאה בזכויות" ובנוסף, גם נתן לי בקבוק עראק. יומיים לאחר מכן נסענו בעלי ואני לרבי מסעוד אבוחצירא שהוא "ירש את ארון הספרים" של סבו רבי יעקב אבוחצירא. רבי מסעוד אבוחצירא היה סגי נהור. כשעמדנו מולו, בעלי ואני, הוא פנה לבעלי ואמר: "תראה, אשתך רצתה ללדת שבעה בנים ברציפות כדי לזכות בגן עדן, אבל עכשיו יש לה בת בבטנה, ושלא תדאג. עוד יהיו לה שבעה בנים ברציפות". בעלי סיפר לו על החלום שחלמתי, ואז אמרתי לו: "אם כך, אקרא לה סאלי." והוא ענה לי "טוב, טוב, תקראי לה כך".

מגיל עשר, ועוד לפני כן, הייתה סאלי יד ימיני בכל מובן המילה. תמיד הייתה עירנית לכל צורך, ועזרה לי בכל. בהיותה בת שבע עשרה ארגנה את אחיותיה הצעירות שיעזרו לילדים הקטנים להתלבש בבוקר ולהכין להם את האוכל לביה"ס ולתלמוד תורה. וכל זאת על מנת לאפשר לי לישון עוד שעה אחת בבוקר, לפני צאתי לעבודה.

קצת על שאיפותיי והגשמתם

זכורה לי חווית הצלחה, מהשיעור הראשון שמסרתי בהיותי סטודנטית להוראה במכללת "בית רבקה" בכפר חב"ד. מכאן ועד הגשמת חלומי להיות מורה הייתה הדרך סלולה. אני אוהבת ילדים אוהבת ללמד ואני שמחה בבחירת מקצוע החינוך לחיים. בתחילת דרכי לימדתי שנתיים בביה"ס ממ"ד הרי"ן ברמלה, ואח"כ עברתי ללמד בביה"ס בר אילן ברמלה. שם לימדתי 28 שנים. לאחריהם עברתי ללמד בראשון לציון בביה"ס זבולון המר. במקביל עבדתי עם נוער שוליים ונתתי להם סיוע בלימוד והכנה לקראת מבחני הבגרות. בין לבין עסקתי בשידוכים, ובעת הצורך בהשכנת שלום בין איש לאשתו. עכשיו, אחרי 41 שנות עבודה בתחום החינוך פרשתי ופרק חיים חדש עומד לפני בעז"ה.

השבת של סבתא

כל מה שאני קונה במשך השבוע אני אומרת –"לכבוד שבת קודש". לקראת שבת אני תמיד דואגת שיהיו אורחים, ושיהיו הרבה ממתקים לנכדים. שולחן השבת שלי גדול וערוך עם כלים יפים ומיוחדים לכבוד שבת, עם הרבה דברי תורה, סיפורים חסידיים, שירה וניגונים. כמובן שכל התבשילים הם ממיטב המטבח המרוקאי. תלמידים שהתארחו בביתי בשבתות עוררו אותם להתקרב לה' ולעבודת ה'.

דמות משמעותית בחיי

דמות משמעותית בחיי הוא הרב יצחק אבוחצירא, רבה של העיר רמלה, הידוע בכינויו "הבבא חאקי". פגשתי בו בילדותי ותמיד זכיתי לקבל ממנו ברכות. אחיי הגדולים, שתמיד התלוויתי אליהם והם שמרו עלי, היו לומדים טעמי המקרא בבית הכנסת כל יום מהשעה ארבע עד חמש אחה"צ. "בבא חאקי" תמיד הגיע לצפות ולראות את התקדמותם, ואז היה מסמן לי באצבעו לגשת אליו. כשניגשתי, נתן לי סוכריה, שם את ידו על ראשי וברך אותי.

עצה של סבתא לחיים

1.כל דבר שרוצים לעשות – לבדוק היטב היטב שלא עלול להיות בו מכשול, כדי שהכל ילך חלק.

2. לדאוג שבעלך יהיה קשור לעולם התורה תמיד. לא משנה באלו שעות וכמה שעות ביום, העיקר שילמד.

חלומות ומשאלות של סבתא

שכל ילדיי ילכו בדרך התורה והיראה וקיום המצוות לעבודת ה' יתברך. שזה מה שיקנה להם בית בריא עפ"י התורה.

הזוית האישית

הנכדה מרים: תודה לך, סבתא, שפינית מזמנך היקר והגעת מרחוק, כדי לספר לי עליך ועל משפחתנו המיוחדת. למדתי הרבה ומקווה להגשים את משאלות ליבך. אני מאחלת לך בריאות ונחת מכל המשפחה.