מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים של מסירות נפש – מרת זהבה אקשטיין

בילדותה של לאה
יום נישואיהם של הוריי
לאה אקשטיין מספרת על מסירותה וחריצותה של אמה ע"ה

בס"ד

שמי לאה אקשטיין. אמי היקרה, מרת גולדה-זהבה אקשטיין, נולדה בעיירה פּוֹז'וֹן-אַפֶּרְיֵשׁ בהונגריה (ליד פרשבורג), להוריה יהודה ורחל אייבנשיץ ע"ה בשנת 1910.

משפחת אייבנשיץ, שהייתה מצאצאי רבי יהונתן אייבשיץ, הייתה אחת מתוך ארבע משפחות יהודיות שחיו בעיירה הקטנה שרוב תושביה היו גויים, אולם עובדה זו לא מנעה מהם להקפיד על חיי תורה ומצוות במסירות נפש. בשבתות ובחגים היו צועדים רגלית אל העיירה הסמוכה, מרחק של כארבעה קילומטרים, על מנת להתפלל במניין.

אימא, אחיה ושאר הילדים היהודים בעיירה נאלצו ללמוד בבית הספר הכללי, אבל לא השתתפו בשיעורי הדת של הגויים. אימא הייתה נערה פעילה וזריזה, היא סייעה להוריה בניהול משק הבית ובכל מה שנדרש.

בעקבות עלייתו של היטלר ימ"ש לשלטון בשנת 1937, גברה האנטישמיות בהונגריה ותנועת עליית הנוער עודדה עלייה לארץ הקודש. לאמי היו אחים ואחיות בוגרים, אך כולם טענו שרק היא בחריצותה ובחוסנה תוכל להתמודד עם עלייה לארץ בתנאים של אותם ימים. היא תוכל לעבוד ולהתפרנס ולשרוד את התנאים הקשים הן של ההפלגה הבלתי לגאלית והן של חבלי הקליטה בארץ ישראל. ואכן אימא הצטרפה לקבוצת עליית הנוער ועלתה על סיפונה של אוניית המעפילים "נעמי יוליה".

"נעמי יוליה", שהייתה במקור ספינה להובלת פחם, הוסבה לאוניית מעפילים וקלטה אליה מאות אנשים שניסו להגשים את חלומם לעלות לארץ הקודש. האונייה שהוסבה לאוניית נוסעים, המיועדת להובלת כשלוש מאות איש, קלטה לתוכה עוד ועוד יהודים. במשך כשלושה חדשים חגה בין חופי הים התיכון כשהיא אוספת עוד ועוד נוסעים, עד למספר של כ-1500 איש. התנאים באונייה היו גרועים ביותר, היה מחסור חמור במזון ובתנאים סניטריים הולמים, ובשל הצפיפות הצטוו הנוסעים להשליך את מטענם לים. וכך אימא נאלצה גם היא להיפרד מן החבילות שהביאה מן הבית, וכשהגיעה סוף סוף אל חופי הארץ היה כל רכושה תרמיל אחד קטן.

לאחר שלושה חודשים של שיטוט בים, הגיעה האונייה סוף סוף אל חופי הארץ. היה זה בערב יום הכיפורים של שנת ת"ש כש"נעמי יוליה" עגנה בחוף חיפה, ואימא ביחד עם שאר הנשים והילדים הורשתה על ידי הבריטים לעלות אל החוף. שם שוכנו ב"בית עולים" בשכונת "בת גלים" אשר בחיפה. בהמשך עברה אימא להתגורר ב"בית חלוצות", שם הכירה חברות נוספות ולמדה את מקצוע תפירת שמיכות פוך. כפי שניבאו לה אחיה ואחיותיה, חריצותה של אימא ונחישותה הן אלו שעמדו לה לשרוד את כל הקשיים ולהמשיך במסירות לדבוק בעקרונות שעליהם חונכה בבית הוריה.

בשנת תש"ב הקימה אימא את ביתה ונישאה לאבי – שמחה-בונם אקשטיין, שאף הוא עלה מהונגריה בשנת 1939. החתונה נערכה בתל אביב בחצר ביתו של הרב חיים זאב פינקל זצ"ל, שאשתו הרבנית היתה קרובת משפחה של אימא. אבא ואימא גרו בבית קטן בשכונת בת גלים בחיפה בקרבת הים, ואחר קום המדינה עברו לגור בדירה קצת יותר מרווחת, גם היא בשכונת בת גלים. שני ילדים נולדו להם: אחי שמואל ז"ל ואני – לאה.

אבא ואימא דאגו לנו במסירות וטיפחו אותנו למרות המצב הכלכלי הקשה שבו חיו. ב"בת גלים" של אז כמעט לא היו יהודים שומרי תורה ומצוות, ועם כל זאת אנחנו הילדים קיבלנו חינוך חרדי מוקפד ולמדנו בבתי ספר חרדיים למרות המרחק והקושי. למרבה הצער, כשהייתי בת 8 ואחי שמואל היה בן 9, נפטר אבינו באופן פתאומי, ואימא נשארה אלמנה בודדה. יש לציין שבני משפחתם של אבא ושל אימא שנותרו בהונגריה נהרגו בשואה, וכך נשארה אימא בודדה לגדל את ילדיה. אבל גם כאן התגלה חוסנה כאשר לא רצתה ליהנות ממתנת בשר ודם, ובחריצותה עמלה ימים ולילות להביא מזון וטרף לילדיה. היא תפרה שמיכות, גידלה בגינה פרחים וירקות ומכרה אותם, השכירה חדרים בתוך ביתנו לאורחים, ולא בחלה בשום עבודה מזדמנת. אף פעם לא חסרנו דבר ולא רעבנו ללחם. יחד עם זאת אימא הרבתה לעסוק בחסד, כמו כן קשרה קשרי חברות עם כל השכנים ותמיד היתה מכניסה אורחים לביתנו.

מהאלבום המשפחתי

תמונה 1

בתקופה זו הגיעו לנמל חיפה עולים חדשים מארצות הגולה, ותדיר היו כאלה אשר השתכנו בביתנו לימים מספר או לשבועות עד להתאקלמותם בארץ. כמו כן אורחים רבים אשר הגיעו מירושלים לחיפה לנפוש בים, ובתנאי הימים ההם שהתחבורה לירושלים לא פעלה עד שעות הערב המאוחרות – נשארו ללון בביתנו. אמי אף הייתה מכינה תבשילים להשביע את האורחים, ובמקרים רבים חסכה מפיתה, העיקר שהאורחים יאכלו וישבעו.

אימא היתה לוקחת אותנו מדי שבת להתפלל בבית הכנסת, הכינה סעודות שבת וחג מושקעות כמסורת בית אביה ולא ויתרה על שום הלכה ומנהג. בחריצות וביצירתיות היתה תופרת לנו בגדים, תחפושות לפורים ודואגת לנו שנגדל מאושרים.

אימא ע"ה

תמונה 2

כשגדלנו והאווירה בשכונת בת גלים כבר לא התאימה, ארזה אימא שוב את מיטלטליה ועברה לגור בירושלים כדי שאנחנו נוכל ללמוד במוסדות טובים ומתאימים. מסירות נפשה של אימא לחינוך ילדיה בדרך ישראל סבא עמדה לה וברוך ה' זכתה והקימה דורות של צאצאים רבים הצועדים בדרך הישרה.

אימא נפטרה בגיל 78 מוקפת משפחה אוהבת. תנצב"ה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.

מילון

יהונתן אייבשיץ
רבי יהונתן אייבשיץ (~ה'תנ"ד, 1694[1] – כ"א באלול ה'תקכ"ד, 18 בספטמבר 1764) היה רב, מקובל, ראש ישיבה ודרשן, ומגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז בזמנו. כיהן כרבן של פראג, מץ וקהילות אה"ו. חיבר מספר ספרי הלכה משפיעים: 'כרתי ופלתי' על שולחן ערוך יורה דעה, ו'אורים ותומים' על חושן משפט. גם ספר דרשותיו, 'יערות דבש', זכה לתפוצה רבה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כולם טענו שרק אמי בחריצותה ובחוסנה תוכל להתמודד עם עלייה לארץ בתנאים של אותם ימים. היא תוכל לעבוד ולשרוד את התנאים הקשים“

הקשר הרב דורי