מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים של מסירות נפש למען היהדות

סבתא בצעירותה
סבתא בילדותה
הבחורים הבינו שמדובר בהפקרת החיים, אבל הם גם הבינו שאין ברירה.

הנכדה חני פלס מתעדת את סיפורה של סבתא רבקה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבתא רבקה כהן נולדה בשנת 1946 להוריה, יוסף וצביה גולדבערג. משפחתה מונה ששה ילדים והיא השלישית מהם: חיה בלומה, יעקב קאפיל, סבתא– רבקה, יצחק, שרה וברכה. סבתא עלתה לארץ בגיל 20.

סבתא מספרת:

"אבי למד בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, למרות, שמשפחתו השתייכה לחסידות אחרת. זאת מכיוון, שרק הרבי הריי"ץ (רבי יוסף יצחק שניאורסאהן) המשיך להחזיק ישיבה בתקופה קשה זו, שסכנת נפשות ריחפה על כל מי שלמד תורה.

לימוד תורה במחתרת

לאחר מספר שנים שאבי היה תלמיד ישיבה, הוא גם שימש כראש הישיבה המחתרתית ברוסיה, דבר שהיה כרוך בסכנת נפשות. אמי, צביה, היא ביתה של ה"מומע שורה" הידועה. להוריי הייתה מסירות נפש רבה לקיום תורה ומצוות. בשנים תרצ"ו – ת"ש נהרגו מיליונים ברחבי רוסיה ובמיוחד אנשי דת.

בשנת ה'תרצ"ו החסידים החליטו להעביר את ניהול הישיבות מר' אברהם מאיור. מכיוון, שהוא נחשד בעיני השלטונות, והם החלו לעקוב ולבלוש אחריו. אז הוחלט שהמצב אינו מאפשר, שאנשים נשואים ינהלו את המערכה. כי הסיכויים להיתפס היו קרובים לוודאי, ונשותיהם תישארנה עגונות. לכן, נבחרו חמישה בחורים אשר ישליכו את חייהם מנגד.

אבי היה אחד מאותם בחורים, שאמרו להם, שהם חייבים לקחת את העניינים לידיהם במסירות נפש. הבחורים הבינו שמדובר בהפקרת החיים, אבל הם גם הבינו שאין ברירה, עתידה של ישיבת "תומכי תמימים", ובעצם  עתיד החיים היהודיים ברוסיה נתון בידיהם! כך פעלו אבי וחבריו במסירות נפש של ממש.

הורי

תמונה 1

היציאה מרוסיה

אבי ואמי ברחו מרוסיה עם קבוצה של כשלוש מאות משפחות חסידי חב"ד באמצעות דרכונים מזויפים, בהסכמת הרבי הריי"ץ. משום, שהמצב ברוסיה היה בלתי נסבל. אמי הייתה אז בחודש התשיעי להריונה וכשהוריי הגיעו לקראקוב שבפולין נולדתי.

ברינואה שבצרפת

בהיותי בגיל חודש עזבנו את פולין. נסענו דרך אוסטריה והגענו לצרפת כשהייתי בת שבעה חודשים. גרנו בעיר ברינואה בישיבת "תומכי תמימים" ששכנה בטירת נסיך. כל חוויות הישיבה היו משותפות גם לנו: התפילות בשבת, החגים, ההקפות. בסוכות הייתה לנו סוכה משותפת יחד עם תלמידי הישיבה והצוות. הוריי סיפרו לי, שכאשר הייתי ילדה קטנה, והבחורים הלכו ליטול ידיים, נהגתי לקחת מגבת קטנה ולצעוד יחד עם כל בחורי הישיבה אשר צחקו למראה המתלווה הקטנה. יכולנו גם לשמוע כל "פארבריינגען" (התוועדות) של המשפיע ר' ניסן נמנוב, כמו כן גם את קריאת המגילה. עד גיל עשרים שמעתי אותה רק ממנו. ולאחר מכן היה לי קשה לשמוע ממשהו אחר.

ביום כיפור ובראש השנה נהגו להגיע אלינו ה"יהודים של יום כיפור". היו אלה יהודים ניצולי שואה שהתרחקו מדרך תורה ומצוות. אמי השתדלה לקרב אותם מאד, ולי היה תפקיד מוגדר: "המדפדפת". כך נהגו לקרוא לי, משום שהייתי מראה ליהודיות את התפילה, מה אומרים ומה לא…

אהבתי מאד לקרוא. השתדלתי לקרוא מה שיותר ספרי קודש באידיש, כי עדיין לא ידעתי טוב עברית. קראתי את ספר הזיכרונות, "די אידישע היים" ושיחות לנוער. לאחר מכן יצאו ספרים אלה בעברית ובצרפתית. נהניתי לקרוא אותם שוב ושוב.

אמי הייתה עקרת בית מסורה. את כל המאכלים הכנו לבד: את הגבינות, הלחם, העוגיות… את הבשר הבאנו מפריז. משום, שעוד לא היה בצרפת אוכל כשר. מקלחת לא הייתה בביתנו והלכנו לבית המרחץ להתקלח….

עד גיל שש הייתי בבית ללא מסגרת. אמי טיפלה בי במסירות רבה, הבית היה הגן שלי. כשהייתי בגיל שש הלכתי לבית הספר "בית רבקה" שבפריז, שהיה עם תנאי פנימייה. אני ואחותי הגדולה, חיה בלומה, נסענו יחד, מרחק של כשעה וחצי נסיעה. פעם בחודש חזרנו הביתה. היה לי טוב, שאחותי נמצאת איתי יחד, זה עזר לי  מאוד. "בית רבקה" היה בית ספר מצוין. כולם הרגישו  שם כמו משפחה אחת גדולה! הדבר הכי חשוב בו היה לימודי הקודש. זה נספג אצלי עד עכשיו. עד גיל עשר לימודי הקודש היו באידיש.

מידי שנה הייתה נערכת הצגה גדולה של בית הספר על מנת לקרב יהודים בפריז לתורה ומצוות. אני קיבלתי בדרך כלל תפקידים מרכזיים מאד. בית הספר התנהל כולו בכיתה אחת, כשכל שכבת גיל ישבה במעגל ולמדה בשקט כדי לא להפריע לכיתות האחרות. לאחר זמן מה עבר בית הספר לעיירה ליד ברינואה, וכך יכולנו אני ואחותי בלומה להגיע לבית לעיתים קרובות יותר.

בית הספר בית רבקה

תמונה 2

בבית גדלנו על התקשרות לרבי מליובאוויטש. כשאחי היה ב"קבוצה" הוא שם ליד הרבי ספר תהילים. הרבי אמר מתוכו מספר פרקי תהילים. אחי לקח את ספר התהילים בחזרה, והביא אותו מתנה לאמי. כיום הספר נמצא אצלי. היינו מאוד מאושרים וגאים שאנו חסידים! גם בבית וגם בבית הספר.

התחתנתי בגיל עשרים עם בעלי ר' שמואל יחזקאל כהן. נולדו לנו עשרה ילדים בלעה"ר. בתחילה גרנו בכפר חב"ד ולאחר זמן מה עברנו לנחל'ה (שכונת חב"ד בקריית מלאכי) בהוראת הרבי. כאן אנו מתגוררים עד היום.

ב"ה הייתה לי הזכות לנסוע לרבי מספר פעמים. פעם אחת, לפני נישואיי, הייתי אצל הרבי והוא הורה לי לספר בצרפת מה שראיתי ומה ששמעתי בביקורי פה. בערב 'הושענא רבא' הרבי נתן לי 'לעקאח' ולכל הנשים. הרבי אמר לי, שאפורר את העוגה ואעשה ממנה עוגת דבש גדולה, ואחלק אותה לכל הבנות בבית רבקה.

ואסיים בסיפור חמוד על ילדתי:

יום אחד נסעתי יחד עם כל המשפחה לירושלים עיר הקודש ולפתע קראה ביתי לאה: "אתם יודעים מדוע אסור לעמוד במקום של בית המקדש? משום שאם יירד בית המקדש לפתע מהשמיים הוא ייפול לנו על הראש!" היא פשוט האמינה, שכל רגע בית המקדש יבנה ויוכל ליפול לנו על הראש. האמונה החזקה הזאת ממש דוגמה לאמונה אמתית ושלמה בביאת המשיח בקרוב ממש!

הזוית האישית

הנכדה חני: בבית של סבתא תמיד יש שוקולד, כשאנחנו מבקרים אותה היא דואגת תמיד שלא נצא רעבים. סבתא אוהבת אומנות, יש לה בבית המון יצירות אומנות שעשתה. סבתא יודעת שגם אני אוהבת אומנות ולעיתים היא שולחת לי חומרי יצירה. אני גם אוהבת מאוד מאוד את הסיפורים שלה.

מילון

פארבריינגען
התוועדות היא השם המקובל בעגה של חסידות חב"ד להתכנסות של חסידים המשלבת דברי תורה, סיפורים חסידיים, שתיית 'לחיים' ונגינת ניגונים בצוותא

חלוקת לעקאח
בערב יום הכיפורים המנהג 'לבקש' מיני מזונות - 'לעקאח' - וגם אוכלים ממנו. נהוג בדרך כלל לבקש מאת הגבאים ושמשי בית הכנסת. עניינו הוא, שבאם נגזר על האדם שיזדקק לבריות, יצא ידי חובה בבקשת הלעקאח. אצל החסידים המנהג לקבל מאת האדמו"ר ופעמים היה שהרבניות חילקו לעקאח[ בערב יום הכיפורים נוהג הרבי לחלק לעקאח לכל אחד ואחד כשהוא לבוש בבגדי משי של שבת וחגור אבנט ומברך את כל אחד ואחד בשנה טובה ומתוקה

ציטוטים

”בזכות הדורות הקודמים, שמסרו נפשם על תורה ומצוות אנו זוכים היום לקיימם בגלוי וללא פחד.“

הקשר הרב דורי