מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי משה גולדשטיין, קראו לי בשמי משום שבעלה של דודה של אמי נפטר ולזכרו קראו לי על שמו. נולדתי בתאריך 22.12.1953 בחיפה בבית חולים רמב"ם. שמות הוריי הם אלימלך ורבקה ז"ל, הוריי עלו ארצה ממחוז יאשי שברומניה.

אבי נולד בשנת 1927 ואמי רבקה נולדה בשנת 1931. הם הכירו בשידוך ונאלצו לברוח יחדיו מרומניה ולעלות לארץ ישראל (בשנת 1948). אבי גוייס להילחם במלחמת השיחרור. אמי הייתה בהירת עור עם שיער שטני (היא הייתה תמיד אישה מסודרת ומטופחת) ואבי גם הוא היה בהיר עור אך עם שיער שחור. לבושם בדרך כלל היה בגדים רגילים. הוריי היו אנשים טובים. אבי היה פועל בניין ואמי הייתה עקרת בית.

אחי הגדול נקרא מרדכי (ז"ל) ואחי הקטן נקרא פרדי, אני הייתי האח האמצעי. אחי הגדול היה גרריסט (גורר רכבים) ואחי הקטן למד באותו זמן בבית הספר. הייתי ילד שובב מאוד, למדתי בבית ספר תל חי בחיפה והמשכתי בתיכון מצדה. חגגתי את בר מצוותי באולמי "בת הגליל" עם כל בני משפחתי.

בדרך כלל היינו משחקים בחוץ בגולות ובכדורגל עם כל החברים. גדלנו בבית בן שלושה חדרים, אני ואחיי בחדר אחד, הוריי בחדר שני וסלון, הבית היה קטן. גרנו בשכונה יהודית קטנה. היינו נפגשים בשכונה עם החברים, לא היה מקום מסויים. היו כמה חברים טובים שאני זוכר כיום, אך אנחנו לא בקשר יותר. בדרך כלל בבית היינו אוכלים אוכל אירופאי, האוכל תמיד הספיק לכל המשפחה ובדרך כלל אכלנו את האוכל שאמי הייתה מבשלת. כשהיינו הולכים למכולת בשכונה, שני המאכלים האהובים עלי היו חלבה בטעם שוקולד ושוקו בשקית. בשכונה לא היה ים, ולכן היינו הולכים עד בית גלים ברגל. היה קרקס מדראנו, אליו היינו הולכים מדי שנה. היה בית כנסת, היינו הולכים כרבע שעה עד שהגענו. הדבר הכי נחשק שהיה לקנות באותה השכונה היה גולות. וכך חיינו עד שגדלתי והתגייסתי לצבא.

שירות צבאי

בעת שירותי הצבאי הייתי במשמר הגבול, מההתחלה זה היה החלום שלי והיעוד שלי. שירתי ביהודה ושומרון. בשנת 1999 ירו עלינו במנהרת הכותל, הקצין שלי נהרג, זה מאוד כאב לי והפריע לי. החובש גם נפצע, הוא היה חבר קרוב שלי, היינו הרבה ביחד. הייתי נשק (אדם האחראי על הטיפול, התחזוקה, התיקון והבטיחות של כלי הנשק והתחמושת). דדון, עפיף ונדח היו המפקדים שלי. ישראל יצחק היה מפקד משמר הגבול, היו גם את חבריי: ציון, חבר שהיה איתי במשך כל הצבא. בני, יגאל ואונדרה החובש שעליו סיפרתי (החובש שחטף כדור ליד). היו גם ג'נו ושמעון דהן, שהיו חבריי הקרובים. בצבא גדלתי, התבגרתי והתחלתי להבין את החיים. הייתי בצבא עד גיל 1948 שבו השתחררתי מהצבא מטעמי בריאות. כך המשיכו חיי, עם עוד כמה חוויות וריגושים אחרים.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

הייתי באותה תקופה בן 23. כבר מחכה לבת זוג ולחתונה. שיחת טלפון אחת שינתה הכל, הכרתי את האישה שחיה איתי עד היום. יום אחד התקשרה אליי מישהי, היא סיפרה לי ששמה הוא אביבה מסיקה ושהתקשרה כדי להשיג את המספר של חבר שלי, והתחלנו לדבר, השיחה המשיכה לכיוונים אחרים. מצאנו נושאים משותפים, וצחקנו הרבה. ולאחר זמן מה שבו דיברנו החלטנו להיפגש. היא הייתה אישה יפה ונחמדה. נפגשו בעיר בבית קפה, ב"קפה פיקניק" שהיה פעם. המשכנו להיפגש ובסופו של דבר באתי לביתה. לאחר תקופה ארוכה שיצאנו ביחד, (אביה היה אדם מאוד קשה ופרימיטיבי), אביה אמר לי לא להתעכב יותר מדי ולהתחתן איתה, ומפה הכל היסטוריה.

שנה לאחר החתונה נולדה הילדה הראשונה (אישתי הייתה בהריון בזמן החתונה). התקופה הזאת הייתה מאוד משמחת, הבת שלנו נקראה על שם סבתי. היינו הרבה ביחד. לא היו הרבה אירועים באותה תקופה, אך הלכנו ביחד לאירועים שכן היו. אנחנו מנצלים כל יום ויום ביחד, לצחוק ולהנות מהחיים. וכיום אנחנו נשואים ארבעים וחמש שנה באושר.

תחביבים

במשך השנים הייתה לי אהבה גדולה מאוד לבעלי חיים, בעבר אני ואחי הגדול (מרדכי ז"ל) גידלנו 500 יונים, גידלנו את היונים בכלוב. לאחר תקופה לא קצרה התחלתי לגדל קנרים (תוכים), גידלתי תשעה כאלו בביתי. אך מאז ומתמיד הכי אהבתי כלבים, גידלתי כל חיי כלבים, הייתה לי כלבת זאב, היא הייתה מאוד תוקפנית לשאר האנשים אך אהבה אותי מאוד (היא הייתה הכלבה האהובה עלי). היא אף פעם לא תקפה אותי ולהפך, היא שמרה והגנה עלי. היא תמיד הייתה באה וישנה על הנעל שלי, ומה שהיא הכי אהבה היה לשחק בכדור. היה לי עוד כלב שנקרא פינצי, הוא היה נכה. לפינצי היו רק שלוש רגליים, גידלתי אותו בביתי מספר שנים עד שמת. לבסוף, החיות תמיד היו חלק מחיי ותמיד עזרו לי, ניחמו אותי כשהייתי צריך, והיו לצידי. אני מקווה שכולם יבינו את היופי שנמצא בבעלי החיים, ואת הדוגמא שלי לקשר עם כמה מהם.

הזוית האישית

רומי ויולי: החוויה האישית שלנו מתוכנית הקשר הרב דורי היא שהיה לנו ממש מעניין לשוחח עם סבא שלנו ולדעת על עברו המשמעותי. העבודה המשותפת במסגרת התכנית קישרה בינינו עוד יותר.