מאגר סיפורי מורשת

שמי יונתן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, ומתעד את הסיפור של סבתי פולי ורדי.

בשנת 1932 סבא רבא דוד ורדי עלה מראדים שבפולין עם משפחתו לארץ ישראל והם מתיישבים במושבה ראשון לציון. הם קנו שטחים ופרדסים והתחילו לעבוד בחקלאות. סבא רבא נשלח ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ובמקביל הוא גידל חסות ועבד בפרדס.

המאורעות בישראל מקבלים תאוצה ובאחד הימים סבא רבא דוד נורה בלסת על ידי אחד הפועלים הערבים. הוא הצליח לזחול לכביש, שם עברו בדיוק שוטרים בריטים שפינו אותו לביה"ח "אסף הרופא". הכדור פגע לו בלסת ושבר לו את כל השיניים, מאז יש לו שיניים מלאכותיות.

בשנת 1947 סבתא רבתא אלזה קלו מגיעה מסופיה שבבולגריה בעליית הנוער. כשהגיעה האונייה לחיפה, הם נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין. עם ערב מלחמת השחרור, סבתא רבא אלזה מצליחה להגיע לישראל ונשלחת לקיבוץ נחל עוז.

בראשון לציון הוותיקה, סבא רבא דוד בנה בית לאמו, רוזה ורדי, ולבית הצמוד מגיעה סבתא רבתא אלזה בחופשה מהצבא לבקר את דודתה. דוד ואלזה נפגשים ומתחתנים בשנת 1956. החתונה התקיימה במסעדה מתחת לבית הקולנוע ששימש כדרייב אין.

בשנת 4.1.1957  נולדה פולי (סבתא שלי) בבית קטן עם חצר גדולה. בת יחידה לזוג הורים צעירים. בשנת 1963, כיתה א', סבתא פולי הלכה לבית הספר עם החברות רעיה, רחל, טוטי וכל החבורה שתלווה אותה שנים בכל מסגרת לימודית וחברתית. סבתא מספרת לי שהיא לא מאמינה שהיא נפגשת היום עם רעיה רחל וטוטי שהן כבר בנות שישים.

בשנת 1965 סבתי הייתה בת שמונה. אביה דוד, שאהב והעריץ ספורט רשם אותה לחוג התעמלות ב"פועל ראשון" וסבתי, שלא חיבבה טיפוס על סולמות וחבלים וקפיצה על חמור, הייתה הולכת פעמיים בשבוע ונכנסת ישירות לחדר של המנהל ומתנדבת להכין פוסטרים ושלטים עבור החוגים. סבא רבא דוד היה משלם וסבתי הייתה עובדת במקום להיות בחוג.

בשנת 1967 סבתי הייתה בת עשר ופורצת מלחמת ששת הימים. אבא שלה, בהשראת מלחמת השחרור ופעילותו באצ"ל, חופר לה ולאמה שוחה מתחת לעץ האשכולית. כשמתחילות האזעקות הן מוותרות על השוחה ורצות למקלט הקרוב.

בשנת 1969 חגגה סבתא בת מצווה. סבה של פולי (יוסף) קונה לה תקליט של הלהקה היוונית טריפונס, סבא רבא דוד קונה לה גיטרה והם מקיימים בשכונה פסטיבל זמר. סבתי עם הגיטרה שרה את "זוהי יפו" של אבי טולדנו ופתאום – בלאק אאוט – המילים נעלמות לה והיא בורחת הביתה.

סבתא זוכרת את התקופה, המפגשים עם החבר'ה ברחוב, משחקים מחבואים, יושבים על המדרכה, א"ש לילה בחולות, האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, כיבוש הכותל המערבי, איחוד ירושלים השלמה, פעולות בנוער העובד, מחנות עבודה בקיבוץ, אהבת נעורים…

בשנת 1973, פורצת מלחמת יום הכיפורים, סבתא זוכרת שהיא יושבת במרפסת ורואה מכוניות והמולה, ולא מבינה מה קורה, יום כיפורים ואין רדיו או טלוויזיה. סבתא בתיכון, לוקחים אותם להתנדבות בבית חולים. יושבים, מקשיבים לרדיו ופתאום עליה לשידור בקול קהיר – שבויי מוצב המזח בתעלת סואץ. אז, לפני עידן הניידים והאייפונים, הם הקליטו את קולם של החיילים השבויים במצרים על קלטת ושלחנו אותה להורים הנרגשים. סבתא זוכרת את ההתרגשות כשהשבויים שבים לישראל במסגרת חילופי שבויים אחרי המלחמה. אלה תמונות שנצרבות בזיכרון לתמיד.

בשנת 1975, חגגה סבתא את סיום התיכון. עבור נשף הסיום אמה של סבתי תופרת לה שמלת נשף – הייתה התרגשות מטורפת, מסיבת ריקודים, מי יזמין לסלואו ראשון, עם מי נתחבק בסוף הערב. אלה היו ימים של תמימות, בלי פייסבוק, טוויטר, יותר קשרים אישיים, מסיבות סלוניות בבתים פרטיים, חוג ריקודים בנוער העובד, סרטים בתל אביב וארוחות שחיתות במסעדת "אסא" בבית דגן, טקסי יום הזיכרון שהופכים למפגשי מחזור, המתנה לטלפון קווי כחצי שנה. סבתי עוד זוכרת את הפעם הראשונה שאביה צלצל אליה לצבא, היא לא זיהיתי את קולו כי הם מעולם לא דיברנו בטלפון.

גיוס לצה"ל, טירונות עם ארבעים בנות בצריף גדול, געגועים בלילה, השכמה, תרגילי סדר והכרות עם חברות לחיים. סבתא שירתה בלשכת הצנזור הראשית של צה"ל. היום עם הרשתות החברתיות, קשה להבין מה זה אומר צנזורה לעיתונאות, למכתבי חיילים, לרדיו.

בשנת 1977 סבתא התחתנה. בשנת 1979 אמי דקלה נולדה (הבת הבכורה). כמו שאמרה האחות לסבתי – ילדים יולדים ילדים! אושר ענק, ילדה מיוחדת, יפהפיה וחכמה במיוחד. בשנת 1983 נולדה הבת השנייה מאיה. וסבתי בת 26 הופכת אימא לשתי בנות. בגיל 49 הפכה סבתי לסבתא עם היוולדי הנכד הבכור (אני, יונתן).

הזוית האישית

יונתן: אני וסבתי מאוד נהנינו במהלך הכנת התיעוד. פעילות התיעוד תרמה לי בכך שזכיתי בכך שסבתא שלי תספר לי את סיפור חייה. אני מאוד נהניתי לראיין את סבתא שלי ולכתוב את הדברים שהיא סיפרה לי. סבתא שלי גם מאוד נהנתה מכך שהיא סיפרה לי את סיפור חייה והיא מאוד שמחה מהפעילות של התיעוד. אני וסבתא שלי תמיד היינו מאוד קרובים ובתור הנכד הראשון אני גם הנכד האהוב עליה, עכשיו אחרי שהיא סיפרה לי את סיפור חייה – אני מרגיש קרוב יותר אליה וגם עכשיו אני מכיר אותה יותר טוב.