מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה קליין טייטלבויים, בוים זה עץ. אני קרויה על שם אימא של אימא שלי, סבתא רבתא שלך, שנפטרה כבר בלידה של אחד הילדים שלה. שם החיבה שלי הוא לייצו'. נולדתי בשנת 1951 בתאריך 7.2.  עיר הולדתי היא צפריה שבישראל.

שמות הוריי: יצחק ואסתר ז"ל, סבא וסבתא שלי מצד אמי: יהודית ואשר אנשל ז"ל. סבא וסבתא מצד אבי: מאיר דוב ולאה. לא הכרתי את הסבים והסבתות משני הצדדים.

חוויה שהייתה לי עם הוריי בגיל צעיר…

בת המצווה שלי

היו שם חברות, שעשו לי בת מצווה. הייתי בת 12. בשבת בבוקר אחרי תפילת בבית כנסת הייתה ארוחה מתוקה: עוגות, שתייה חמה או קרה, שוקולדים סוכריות וכל מיני דברים מתוקים. בלונים היו לי בבית, והחברות באו לשמח אותי וזו הייתה חוויה נהדרת. אני אפילו לא ידעתי שעושים לי את זה. עשו לי את זה בהפתעה.

ילדות

במשפחת הוריי אני השלישית עם אח תאום מביןשלושה3 אחים, שמותיהם: האח הגדול – מאיר והתאום שלי אשר. המיקום שלי במשפחה אפשר לי להתפנק כי הייתי בת בין בנים, קיבלתי יחס אחר.

להוריי היה משק של פרות. הייתי חולבת פרות והיינו צריכים לטפל בהן. הייתי משקה אותן, הייתי מוציאה אותן לטייל. ילדותי עברה עלי בכיף. היו לי הרבה חברות, היינו נפגשות הרבה בשבתות ושעות אחר הצהריים, היינו משחקות ביחד, הולכים ביחד לבית ספר במושב, היה לנו כיף. בבית אנחנו היינו שרים בדרך כלל שירים של  יהורם גאון. מבחינת מנהגים, הלכנו לבית כנסת, אמרנו פרשת השבוע בשולחן שבת, קראנו פרקי אבות. בנוסף נהגנו להדליק נרות חנוכה וארוחת ערב ביחד, כולם שרים, אוכלים ובסוף מקבלים דמי חנוכה. אנחנו מקפידים על חנוכה כי חשוב לנו להיות ביחד. מאכלים נפוצים בבית היו מרק בשר, דגים, צ'ולנט, עוף וחרמזל'ך (לביבות).

שכהיה לנו יום הולדת, אבא שלי ז"ל היה מביא לחם לבן שהיה עם ארבע שכבות, הוא היה קונה לנו שוקולד למריחה, ליום ההולדת וחפיסת שוקולד לחוד. כל יום הולדת הוא זכר לקנות את זה. כאמור, אני אוהבת את כל החגים כי אז אנחנו ביחד.

זיכרון מהשכנים

אני זוכרת שהייתה לי דודה, אחות של אימא שלי, קראו לה "דודה פייגי", שהייתה שכנה שלי. היה לי שכן אחד שהיה מורה בבית ספר שלמדתי בו, שהיה כל הזמן מושך לי בצמות, היה לי שיער ארוך, אימא שלי הייתה עושה לי צמות .

דודים שלי היו כמו בני משפחה. ככה היינו עם דודים שלנו, אימא שלי שלא עבדה, היא טיפלה בבני הדודים שלי, הם היו באים אחרי בית הספר אלינו. היה לנו גם ליד הבית את כל המשק שלנו.

היו לנו שני חדרים, להורים שלי חדר, לנו – שלשת הילדים – חדר אחד .כשהייתי בת 18 הוסיפו לנו את הסלון והמרפסת.

בית הספר היסודי

למדתי בממלכתי דתי בצפריה. המורים שאני זוכרת הם מרדכי ולידי. היה עוד מורה אחד שקראו לו "המורה שטרן". כמו כן, היו המורות רחל, רוחמה ורבקה. שיחקנו בחמש אבנים, במחניים, בכדור כלשהו, בדג מלוח. באותו זמן לא היה לנו משחקי קופסה או טלפונים ומחשבים…

החפץ הקרוב אלי

הייתה לי פעם בובה שחורה. קיבלתי אותה מתנה מאמי כשאחי עבר ניתוח באוזניים, ואחי קיבל אופנוע. אני זוכרת שהייתי נותנת לאחיות שלך לשחק בבובה. הייתי משחקת בה, החזקתי אותה, דיברתי אליה וליטפתי אותה. שמרתי אותה עד שהנכדה הראשונה שלי נולדה ונתתי אותה לה.

לימודי תיכון

למדתי בכפר חב"ד שליד צפריה. למדתי במגמת תפירה, למדנו כל יום, יום שלם. בבוקר היינו לומדים לימודי תפירה, במקצועי, ואחרי הצהריים היינו לומדים לימודי קודש, חשבון ואנגלית .

נסעתי על אופנים לבית ספר, כשנסעתי היה עובר האוטו של המורים והיה מצפצף לי – משום הצניעות אסרו עלי לרכב על האופניים. למנהל הסברתי שאני לא רוצה להגיע לבד לבית הספר, כל פעם הייתי אצל המנהל בגלל זה…

חברים בתיכון

אנחנו היינו מאוד מאוד מאוחדים, היינו חבורה כזאת, תמיד היינו בקבוצות אף אחד לא היה בצד או בודד, ככה גדלנו כל שכבה הייתה ביחד. גם היום אנחנו נפגשים, אנחנו מדברים, שואלים שאלות, אנחנו מדברות בווצאפ, ולפני כמה זמן עשינו מפגש לרגל חמישים שנה שעברו מהתיכון.

בחופשה, הלכתי לעבוד. עבדתי עם תופרת של בגדים. כל חופש הלכתי אליה, וזה נתן לי המון ניסיון. התחביב שלי :הוא תפירה..

לימודים גבוהים

נרשמתי לסמינר בתלפיות, הכוונה הייתה להמשיך עם התפירה, אבל למזלי היה שהתחתנתי ובסוף לא התחלתי ללמוד. בתחילה עבדתי כתופרת מקצועית בבני ברק . כמו כן, שמרתי על תיכוניסטים שעשו בגרויות. היה לא קל, היו תקופות שהיה ממש קשה כי הייתה עבודה רבה, בעיקר בחגים.

לידה מחדש / חתונה

התחתנתי, הרגשתי שאני משנה את החיים שלי פתאום מילדות, מנערה – לאישה. שמו של בעלי שמואל ובקיצור שמילו. הכרתי אותו בשנת 1969, ואני הייתי בת עשרים. התחתנו באולמי "מודיעין" בבני ברק. נולדו לנו ארבעה ילדים: שי, פסי, טלי ודורית – אימא שלך. כיום אנחנו גרים בפתח תקווה. יש לנו ששה עשר נכדים שגרים בכל רחבי הארץ, יש לנו נכדים ברמת הגולן, יש לנו נכדים בפרדס חנה, יש לנו נכדים באלקנה ויש לנו נכדים בעפרה. אנחנו מתראים עם הנכדים פעם בחודש לערך.

היום

כיום, ביום ההולדת, אנחנו חוגגים יומולדת עם הילדים שלנו כי ההורים שלי כבר אינם, ועם הנכדים. כולם באים ואנחנו שמחים, ומדברים על חוויות, עושים עוגה.

אני פנסיונרית, הולכת לחוג התעמלות פעמיים בשבוע, אני עושה הליכות, מכינה מטעמים לנכדים, ומנסה להביא להם אותם, כל אחד מה שהוא אוהב. בגדול כל משפחה מקבלת איזה שהוא מעדן. אני חיה בשקט ושלווה עם סבא. הייתי רוצה שכולנו נהיה ביחד, שנמשיך להיות ביחד, שנהיה כולנו בריאים, שמחים ועליזים. היום יש לנו קשר הדוק, טוב. מדברים בטלפון, מתראים בשמחות, פה ושם, באים גם לבקר אחד את השני.

לגבי הקורונה אני משתדלת להיות מודעת למה שאומרים, מקבלת את החיסונים כמו שצריך וזהו. באופן כללי הקורונה לא עשתה טוב.

הזוית האישית

סבתא לאה: אני מאוד שמחה כל פעם לספר על החיים שלי, אתם צריכים להכיר אותי גם על מה שהיה פעם.. חשוב לי להעביר הלאה לנכד שלי שהוא יכיר את המשפחה.

נדב הנכד המתעד: הריאיון עם סבתא גרם לי להכיר אותה יותר, ולשמעו את סיפור חייה ולגלות עליה דברים חדשים ולשמח אותה.